את השממה הקולינרית העוטפת את שכונת נאות-אפקה, שבצפון תל אביב, מנסה בימים אלה לגאול מסעדת "סנטה רוזה" (רחוב קהילת סלוניקי 11), שנפתחה רק לפני חודש ימים. חן שמגר, שהיא בעלת המסעדה והשפית שלה, איננה פנים חדשות בברנז'ה הקולינרית. מאחוריה רקורד לא-מבוטל של מסעדנות בארץ ומעבר לים, ולמסעדתה החדשה היא צירפה את אלון גטה, אף הוא שף עתיר-ניסיון, ובצוותא יצרו כאן השניים מטבח קליפורני, שאיננו מוכר עדיין בארץ.
את "סנטה רוזה", המרווחת והמסוגננת היטב, פקדנו בשניים לעת צהריים, בתום תקופת-הרצה קצרה יחסית. התפריט לא הבטיח גדולות ונצורות, ומעבר לכך גם נאלצנו להמתין מחצית השעה עד שהאוכל הוגש לשולחן - זמן יקר להחריד ומורט-עצבים. בתוך כך כירכר סביבנו, כל עת ההמתנה, גדוד של מלצרים ומלצריות, מבלי שהצליחו להושיע אותנו.
לעזאזל הלימון
לפתיח הוגש לשולחן סלט חם של פירות-ים, שסביבו פיזזה שעועית לבנה - מין צירוף די מוזר, שאינו במקומו. את הסלט עצמו, שנחשף די תפל, עטף מעטה סמיך של לימון, שהיה אף הוא מיותר בהחלט. גם המנות העיקריות שהזמנו, בוששו משום מה לבוא בזמנן. אני בחרתי בסטייק-אנטרקוט, במשקל של 400 גרם, שלווה בכרובית ושעועית ירוקה. הבשר היה עשוי כדבעי, והייתה זו רק הסכין הקהה, שהתקשתה להתמודד עימו כראוי. שני סוגי הירקות המאודים היו בהחלט תוספת נאה.
בת הזוג, שבחרה בפסטת-ארטישוק וירקות, לא התלהבה מהמנה שנפלה בחלקה ושלא בושלה מן הסתם כראוי. גם כאן שלט, לדאבון-ליבה הגדול, טעם הלימון בכל עוצמתו. לשתי המנות התווסף לו בקבוק של סודה צוננת ומרוות-צימאון ביום-קייץ לוהט.
קינחנו בקראמבל-שזיפים, שסבל מאוד מהעדר של בצק, אך לעומת זאת נהנה מעודף של פרי. לצד הקראמבל הוגש - ואיך לא - כדור מגושם של גלידת-לימון. אז לכל הרוחות, תגידו אתם, מיהו זה שקבע נחרצות שלימון באמת מוסיף המון? אספרסו כפול, מהביל וניחוח, היה עבורנו אקורד הסיום.
החשבון לשניים הסתכם ב-325 שקל, והוספנו עליו תשר של 15% לשרות מן הלב של מלצר לעניין. את "סנטה רוזה" זיכינו ב-6 מתוך 10 הנקודות של הסולם הקולינרי שלנו.
