כגרגרן לא קטן, וכמי שנוהג לפקוד מסעדות מפעם לפעם, הרואה את עצמו כחובב-קולינריה מושבע, אני מנסה זה מכבר לתהות על קנקנו של הסועד הישראלי המצוי, הן כפי שהוא מצטייר בעיניו שלו-עצמו, והן על-פי רישומם של אלה הנוהגים לשרת אותו.
מבדיקה שערכתי במרוצת השנה האחרונה בקרב מאות משפחות במדינה, עולה תמונה ברורה למדי על נוהגיו המקובלים של הסועד הזה. מתמונה זו מתחוור בעליל שהסועד המצוי מעדיף לאכול דווקא בבית ולהימנע, ככל שאפשר, מביקור במסעדה, בעיקר בשל ההוצאה הכספית הכרוכה בכך, ובמידה רבה גם מחמת החשש ללקות בה, חלילה, בזיהום.
שש פעמים
ביקורו של הסועד המצוי במסעדה מתקיים יותר לרגל אירוע משפחתי משמח, ופחות בחיי היומיום השגרתיים שלו. בממוצע ניתן לומר שהסועד הזה נוהג לפקוד מסעדה שש פעמים במרוצת השנה, כשהארוחה העסקית, לעת צהריים, היא זו שמועדפת אצלו. על ארוחה שכזו הוא נוהג לשלם בין 70 ל-80 שקל, ומותיר אחריו תשר שנע בין 8 ל-10 אחוזים.
המאכל המבוקש ביותר של הסועד הישראלי המצוי הוא הפסטה האיטלקית, על שלל-צורותיה. המשקה העדיף בעיניו הוא הקולה, והקינוח הצועד בראש הוא המלאבי.
המתנה ממושכת
מסתבר שלסועד הישראלי המצוי יש גם לא מעט ביקורת על מסעדתו. הטרוניה הפופולרית ביותר שלו היא זו הקובלת על המתנה ממושכת מדי למלצר, שנעה בין רבע שעה ל-20 דקות בשעת-עומס. אותו משך-זמן נדרש, פחות או יותר, עד להגשת מנת האוכל עצמה לשולחן.
ולבסוף: הסועד הישראלי המצוי מתגלה כשמרן מטבעו. אם הוא נהנה מהארוחה במסעדה מסוימת - חזקה עליו שיחזור אליה בשנית. מסעדה חדשה, לעומת זאת, הוא יחפש רק אם התאכזב מהמסעדה הקודמת שבה סעד.
