השאלה היא למה? למה היה צריך לעשות רימייק לסרט שכבר ממילא היה לקלסיקה של כל הזמנים, שובר קופות וזוכה ב-11 אוסקרים, ביניהם הסרט הטוב ביותר, הבמאי, השחקן, שחקן המשנה, המוזיקה וכו'? ראינו בעבר רימייק לסרטים שונים שנעשו מסיבות שונות, אחד מהם הוא הרימייק של גאס ואן סנט לסרטו האלמותי של היצ'קוק 'פסיכו'. והתירוץ? ואן סנט יצר את הסרט השחור לבן מחדש בצבע, כולל העתק מדויק של סצנת המקלחת הידועה בעריכה המדהימה שלה (87 שוטים בכ-3 דקות). אבל הסתבר ש'הפסיכו' המחודש הצבעוני לא מגיע לקרסוליו של המקורי, מה גם שהיצ'קוק עצמו נימק את בחירתו לצלם אותו בשחור לבן "כדי לעורר הרגשת אפלה, אימה, מחנק". המבקרים קטלו את 'בן חור' המחודש. הקהל אומנם לא רץ לאולמות, אבל לעומת רייטינג של 28% מצד המבקרים, נתן לו הקהל 67%, לפי המדד של האתר "רוטן טומטוז" (עגבניות רקובות). מבקרים אחרים, גם בארץ, התעשתו לאחרונה והעניקו לסרט בין 3-4 כוכבים. מי שלא ראה את "בן חור" של הבמאי המופלא ויליאם ווילר, בכיכובם של צ'רלטון הסטון (בן חור), סטפן בוייד (מסלה, הרומי) וחיה הררית (אמו של בן חור), ויש להניח שאלה רוב הצופים הצעירים, לא יכול היה לעמוד על ההבדלים ביניהם, ויש להניח שהיה מתרשם מהסרט המחודש, מהסיפור המעניין, מהעיבוד הקולנועי, מהתפאורה, כולל סצנת מרוץ הכירכרות הדינמית והמרתקת. מי שראה את הסרט משנת 1959 יכול רק להיזכר בריגוש שגרמה הופעתו המהפנטת של צ'רלסטון הסטון, שחקן משכמו ומעלה, שגילם דמויות גדולות מהחיים (משה בסרטו של ססיל דה מיל "עשרת הדיברות"). כאן מגלם את בן חור ג'ק יוסטון, נכדו של הבמאי האגדי ג'ון יוסטון ואחיין של אנג'ליקה יוסטון. הוא גדל בסביבה קולנועית, נראה טוב, אבל חסר את הכריזמה וההופעה הגברית, המחשמלת של הסטון (היה גם דוגמן). איילת זורר, בתפקיד אמו, זוכה לתפקיד זניח שלא מעיד על יכולתה, והייתה יכולה בהחלט לוותר עליו. השחקן הידוע היחידי בסרט המחודש הוא מורגן פרימן בתפקיד האפריקני מאמן הסוסים אשר לוקח את בן חור תחת חסותו לאחר שניצל מעבדות כחותר באונייה של הצי הרומי. פרימן הוא אחד מהשחקנים שלא צריך לשחק, יש לו נוכחות, וזו עושה את כל ההבדל.

המסר

והעיקר, המסר. במקור נקרא הספר עליו נכתב התסריט "בן חור - סיפורו של ישו" ("Ben Hur: A Tale of the Christ") בספר ובסרט ניתן דגש למסר של סליחה ומחילה בניגוד לשינאה ולקנאות הדתית שממיטה אסון על תושבי ירושלים היהודים, מסר שיכול לעבוד גם בימנו אנו. בסרט המחודש יש הבזקים לדמותו של ישו שנראה כדמות כריזמטית ומעוררת הערצה, ורעיון המחילה מתבטא בידידות המחודשת שנרקמת לבסוף בין שני היריבים, היהודי והרומי, שהיה בן מאומץ של המשפחה היהודית ולמרות זאת בגד בבן חור. המחבר, לו ואלס (Lew Wallace 1827-1905)כתב את הספר במאה ה-19 והפך אדם עשיר הודות לספר שהיה לבסט סלר ועבר אפילו את 'אוהל הדוד תום' במכירות. יש אומרים שהיה זה "הספר הנוצרי המשפיע ביותר במאה ה-19". וואלס עצמו, בן של מושל אינדיאנה, היה מייג'ור ג'נרל במלחמת האזרחים ולימים כיהן כמושל הטריטוריה של ניו מקסיקו וכשר-נציג של ארה"ב בטורקיה. בתקופה זו הוא ביקר בירושלים, אך בעת כתיבת הספר (שקדמה לביקור), הסתמך על מפות ומחקרים.

הפקה

פרט מעניין הוא ששני הסרטים צולמו באולפני צ'ינה ציטה ברומא, שבזמנם היו עסוקים מאד, וננטשו עם עליית האופנים הגדולים בהוליווד. תמונות הנוף צולמו בדרום איטליה ומי כמונו יודעים שאין זה הנוף של ירושלים. סצנת המרוץ נבנתה במיוחד לסרט ובשילוב חומרים דיגיטליים היא אכן מלאכת מחשבת. הבמאי הקזאחי, טימור בקממבטוב, והתסריטאים, ג'ון רידלי וקיט קלרק, מנציחים ומבקרים את רדיפת העושר והתענוגות של הרומאים, ומכאן מרכזיותו של מרוץ הכירכרות בו נמחצים למוות רוכבים וסוסים, ונערכים הימורים על המנצחים.

לראות או לא לראות?

לראות, כמובן, ואם אפשר, לראות רק אח"כ את הסרט של 1959, עליו כתב הטיים מגזין: הסופר-ספקטקל הגדול והטוב ביותר של הוליווד (30.11.1959), הסיפור האפי הטוב ביותר של הקולנוע בכל הזמנים. אמנם בעידן הדיגיטלי של ימינו ראינו הפקות ופעלולים יותר מתקדמים, כך שהסרט לא מלהיב את הקהל כמו בשנת 1959, אבל עובדה שגם בימינו עושים סרטים כמו "גלדיאטור" (ראסל קראו) המתבססים על עקרונות דומים.