עבדך הח"מ, מר ריבלין, מתפלל לכך, כי
אנשי לשכתך בכל זאת יציגו לפניך פיסת-נייר זו. אצל קודמך היה נייר אזרח-פשוט מתנופף בחלל וספק אם נאסף. אצלך,
כבוד הנשיא, חילוף הדברים: כי כזה אתה; עיניך רואות ואוזניך שומעות ולא תבזה ענות עני.
מחל לי מראש על שאינני מעוניין ב"בת-קולך האלקטרונית", העתידה להנפיק עבורי משוב שבלוני ממוחשב, חרף העובדה שבראש אותה שבלונה-ממוחשבת יתנוסס מספר ייחודי לי (כשבתורף השבלונה ייכתב: "כבוד הנשיא מודה לך על מכתבך, ומוסר, כי בשלב זה אין שעתו נכונה להתערב בשיקולים ענייניים כאלו ואחרים, החוסים תחת איסורי סוביודיצה"...).
לגוף העניין:
יש קווים-אדומים אנושיים, כבוד הנשיא, שמהם אין עוד נסיגה מצפונית, ובר-לבב אתה, כבוד הנשיא. כזה היית מתמיד (זכורני, שיחות טלפון, שתיים לפחות, בהן נשמע קולך, רך ורגיש, בתגובה לתהיותיי החברתיות-ערכיות, כשהן פגשו בך במעטפה מבויילת, אחת מיני אלפים).
נבחרת, כבוד הנשיא, לעמוד בראש המדינה התובענית בעולם, רוויית הדגלים, שסועת עדות וזרועת דעות; וידע ידעת, כי בתפקידך הרם תיאלץ לעתים לבצע ניתוחים מכאיבים גם בלא הרדמה. שכן, אין לך יהודי במולדתו, היכול להתקבל על כל הציבור, הואיל ופני האזרחים שונות ודעותיהם שונות; אלא שהשאיפה המציאותית היא להיות "רצוי לרוב אחיו". כך היה, כידוע לך, בשיא הפופולריות של המשנה למלך הפרסי, הוא מרדכי היהודי, שהדביר עמים צוררים תחתיו.
ביריעה זו אני מבקש להעיר את תשומת ליבך, כי הנשיא חיים הרצוג המנוח ידע היטב היכן הגבולות הלאומיים והאנושיים עוברים, גם כשתפיסת חייו הייתה ונשארה עד ליומו האחרון שמאלית-טיפוסית. את ראשי-השב"כ, הסוררים בשעתם, הוא חנן עוד לפני שעמדו לגורלם האישי והתפקודי, ואת אסירי "המחתרת" (זו שאחרי עידן המחתרות של מוריך,
מנחם בגין ו
יצחק שמיר) הוא שחרר לחופשי בתום תקופות קצרות.
חיים הרצוג, אלוף, מדינאי ומשפטן, "חטף" אז על הראש מחבריו הטובים ביותר, אבל מי היום זוכר לו... לא עוד: יש לו כיום בן כשרוני, המנהיג אופוזיציה של שמאל, שמאל-קיצוני וגוש ערבי מיליטנטי. אין איש או גורם המזכיר לבן את "חטאי" האב הנשיא ולא על-רקע זה יש המערערים פה-ושם על היותו יו"ר ה"עבודה".
ויש גם תורף לפנייתי:
אביו של החייל (אלאור אזריה, הנדון במשפט צבאי) התמוטט מעומס הרגשי של משפט בנו. עד שבנו הגיע להחלטתו המבצעית ברגעי הכרעה - הן החייל והן הוריו היו אלמונים, בלא דעה מיוחדת ובוודאי שלא מפורסמת.
הורים "פשוטים" אלו, כמו רבבות הורים אלמונים פשוטים אחרים, השולחים את ילדיהם האהובים אל חזיתות הקיום, לא יכולים היו לתת לחייל-שלהם טיפים על-אודות התנהגות משפטית ניאותה בשטח עויין. גדולה מזו: גם לעת עתה, בכל רגע נתון, הם אינם מצליחים לתת לעצמם 'טיפים', נוכח התנהגותם מול שופטים חמורי-סבר, פרקליטים להוטים ומצלמות מבזיקות ומתקתקות. כאחד האדם היו ועודם. אבל, לדאבוננו, גם נתון זה כבר איננו מעודכן, כדלהלן.
אדוני הנשיא, אל תאמר, כי אין קרבנות בנפש וכי אין בתמונת-המצב הנתונה חשש לעמידה-על-הדם, הואיל והחלל הראשון כבר אבד לנו במהלך הדיונים המשפטיים צבאיים, הקשים והטעונים.
האבא נתן אל ליבו ומוחו נתקף בקרישי-דם קטלניים עד שמטפליו הושיביהו על כיסא-גלגלים לשארית-חייו.
אבא שלך, כבוד הנשיא, הפרופסור המלומד הנודע, יוסף יואל ריבלין, ואבא שלי, ששירך דרכו לחיים מבעד לעשן המשרפות, אילו היו זוכים לשאת במעמדך - לא היו מתלבטים.
יש להפנים, כי העונש במלוא חומרתו כבר הושת על משפחת עזריה. אחוזים ניכרים מ"ישותו" ההכרנית-תפקודית של האב כבר נלקחו ממנו בידי שמיים ולא ישובו עוד. ללמדך, כי הבן-החייל מתמודד עתה הן במישור הגורלי-האישי והן במישור הגורלי-משפחתי.
בנסיבות בלתי-אפשריות אלו אין החייל פנוי להגן על עצמו, ומטבע הדברים, נפשו מיוסרת, דואגת וקרועה. במצב עניינים טראגי זה, שום דיון מקצועי, ולו הטהור והזך, לא יוציא תחת הלמות פטישי-השופטים פסק-דין מאוזן.
על-כן, רק בידך, כבוד הנשיא, לחלץ בדין ומהדין את משפחת עזריה מהתמוטטות משפחתית כוללת (האימא בדרכה להתמוטטות רגשית, כפי שאירע אתמול, בעדות השופטים)
ונשיא-העם, מבחינה לא מבוטלת, הוא אב-לכולנו.
כבוד הנשיא, עשה כמעשה חיים הרצוג ולו ממניעים הומניטריים בלבד: חון את החייל מהליך פלילי והחזר את שרביט-ההכרעה לצבא, כדי שיערוך מבחן טהור, ענייני ומדוקדק, בהיבט המבצעי הטהור, הרחק מעיני סקרנים ובמנותק מזרועותיהם של יחצ"נים, המשבשים את עיקרון הצדק, מערערים את חוסנו של הצבא (הטיעון שהשתמש בו חיים הרצוג בשעתו) ומכניסים מניעים זרים ואף זדוניים לשאלות מבצעיות מכריעות.
אנא, כבוד הנשיא, אל תשליך פנייתי זו, הירויה מדם-ליבי, אל האשפתות.