נוריאל נגד השכל הישר

יהודה נוריאל¹, ממה שלמדתי מכתבותיו-רשימותיו "בידיעות אחרונות", נמנה על אותו סוג של כותבים, שעושים מאמץ עליון לסבך נושאים ברורים ולהביאם למקום שבו כל ניסיון לדון בהם לגופו של עניין, יהיה בלתי אפשרי או חסר תכלית. הוא מזכיר במידה רבה מי שמנסים לקפוץ מעל ל"פופיק" ומשלא עולה הדבר בידם, הם ממציאים רצפה עקומה בכדי לתרץ את כישלונם. הפעם נתקלתי ברשימתו במדור דעות (25.8.16),² "אזריה או המ"פ שלו. תבחרו", והנוסחה עובדת. את הדיון הציבורי הסוער שהתפתח סביב סיפור החייל אזריה והטיפול הצה"לי בתקרית הירי בחברון בה היה מעורב, הוא מתאמץ לשייך לנושא הלא נכון: יחסי צבא - אזרחים בישראל, שהוא היסוד לקיום צבא עממי מסוגו של צה"ל במדינה דמוקרטית כישראל, הנתונה בתנאי לחימה מתמידים מאז קיומה. זו איננה הבעיה האמיתית, אבל יש מי שמתאמץ לתקן את המציאות או לשרטט מחדש את הכשלים, בכדי שיתאמו לתפיסותיו או ישרתו אותן. מקור הוויכוח הציבורי הוא בביקורת אזרחית לגיטימית על התנהלות צבאית שגויה של הפיקוד הבכיר בראשות שר הביטחון לשעבר, בוגי יעלון, שלא הבין את בסיס האחריות האמיתי שלו לחיילים, פקודיו. תפקידו של מי ששולח חיילים לקרב הוא בראש וראשונה לגרום להם להבין שהשולח הוא גם מי שיעמוד מאחוריהם "באש ובמים" גם אם יטעו וגם אם "יזייפו" - עמידה כזו היא תנאי ליכולתו של הפיקוד העליון לפקד על החיילים. בחברה שהפכה את החיילים לבבת-עין, ומוכנה לא פעם להקריב אזרחים למען הגנה ושמירה על חיילים, אמת זו הופכת יסודית עוד יותר. למרבה האירוניה, מי שעיצב גישה זו כחלק משיטה פוליטית שבאה לשרת מטרות אחרות לגמרי, הם אלה שאותם מייצג עתה נוריאל בשאלתו חסרת השחר - השמאל הישראלי. במלחמתו נגד ניסיונות הימין, להחליפו בשלטון, הפך השמאל את המאבק על ארץ-ישראל לאיל-הניגוח האולטימטיבי שלו נגד הימין. בתור שכזה הוא חודר לכל תחומי החיים ומרעיל את כל הבארות. השמאל אינו מחרים ערבים ישראלים שמפגעים ביהודים רק מפני שהם יהודים, הוא אינו מחרים תוצרת שמיוצרת ע"י ערבים ביהודה ושומרון, הוא אינו מחרים אמנים ערבים שנותנים ביטוי ליצירות ארסיות נגד יהודים או נגד מדינת-ישראל והוא מתקרנף ומחפש את קרבתו של הרמאי הראשי מרמאללה - אבו מאזן. הכול בזכות המלחמה נגד יהודים שחושבים אחרת בשאלת זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל. אלה רק דוגמאות אחדות ואולי לא החמורות ביותר. ב"מלחמת השחרור" הפרטית של השמאל נגד המשך ההחזקה בשטחי יהודה והשומרון והישובים שהוקמו בהם, הוא מייבא לארץ פליטים, בכדי להפוך את המדינה למדינת כל אזרחיה ולהחליש את זיקתה היהודית. הוא מייבא לארץ נציגים פוליטיים של אירגוני שמאל מאירופה, שיאבקו בחיילי צה"ל לאורך קיר ההפרדה שהוקם בכדי להגן על חיי יהודים - כן, במחיר אי-נוחיות למספר כזה או אחר של תושבים ערבים, שלפחות חלקם נמנה על המפגעים. הוא עוסק בריגול אחרי "פעולות בלתי-חוקיות" (לדעתו או לדעת יריביה של ישראל) ובהלשנה עליהן בחו"ל למען ייפגעו ויופחדו ישראלים, המשרתים כמוהו בצה"ל ומבצעים את פקודות הממשלה הנבחרת. הם כמעט אינם מכירים בלגיטימיות הממשלה הנבחרת, אעל-פי שזו נבחרה באורח דמוקרטי ומחפשים כל דרך לשבש את פעולותיה. הם מקדמים חרמות נגד ישראל ונגד מוסדות אקדמיים וציבוריים אחרים שלה, במטרה לפגוע בכלכלתה ובמעמדה, ומארגנים חרמות תרבותיים נגדה. והם מנצלים בכל דרך אפשרית את שגיאת-היסוד הישראלית, שמפעילה צבא-סדיר לשיטור ושמירת הביטחון האזרחי השוטף באיו"ש במקום להפעיל כוחות משטרה המאומנים למטרה זו -הכול על גבם של החיילים. זהו בקיצור נמרץ ובראשי פרקים הרקע עליו מתחוללת פרשת אזריה. וזו גם הסיבה שהתפתחה כפי שהתפתחה. אולם, מי שרואה את העולם דרך משקפיים מקוטבים, אינו רואה מציאות אלא דימוי "נבחר" של המציאות, כך גם נוריאל. השגיאה בטיפול בפרשת החייל אזריה הייתה שפיקוד הצבא שם בראש מעייניו את "התקינות הפוליטית" הצבועה והמאוסה, במקום לשים שם את החיילים, המבצעים בפקודת שולחיהם משימות קשות מאוד שגם מסכנות חיים. כל הפרשה הייתה נמנעת אילו התאפקו ראשי מערכת הביטחון, משר הביטחון והרמטכ"ל ומטה, ונמנעו מלהאשים את החייל בפשע ולאיים עליו בענישה חמורה עוד בטרם נחקר הנושא ובטרם מוצו העדויות. זהו יסוד המחדל שמלווה את הנושא מראשיתו, ואם יחזור מחדל דומה בעתיד, להערכתי תהיה התגובה קשה עוד יותר. "הצבא המוסרי ביותר בעולם", כפי שמכנה נוריאל בלעג את צה"ל (ומדוע הלעג?), בראש וראשונה אינו מפקיר את חייליו בהבל פה. ברור לכל מי שאינו עושה שקר בנפשו שהאירוע נולד, בדומה לאירועים דומים בעבר, כתוצאה מ"מארב מצלמות" של אירגוני-שמאל הפועלים בחסות "מלחמת העולם" שהם מנהלים נגד ההתיישבות היהודית באיו"ש; זו מדיניות ולא מקרה. המגיבים מטעם צה"ל לא הבינו, וגם נוריאל בהתייחסותו אינו או אינו רוצה להבין, שדווקא משום כך היה עליהם להיזהר בתגובתם - "חכמים, היזהרו בדבריכם..." שנו חכמינו - אבל חכמינו ד'היום היו שבויים ב"פחד התקשורת" או בקיבעון המחשבתי של השמאל הפוליטי הישראלי, שהופך ליותר ויותר אנטי-ציוני בחוסר סובלנותו לדעות "שותפיו" הדמוקרטיים מן הימין. הדברים הראשונים פורסמו לאחר תחקיר מבצעי שהוגדר ראשוני. אבל משפט, ובפרט משפט מורכב וטעון, לא מנהלים על בסיס תחקיר ראשוני. מבחינות רבות זו שאלה של חיי אדם, ולא כך עוסקים בשאלות מסוג זה. אני מניח שבית המשפט יודע איזה משקל ראוי להעניק לעדויות של מי שהיה נוכח באירוע, לעומת עדויות שמיעה או תחקיר של אחרים, גם אם הם בכירים יותר בדרגה. אולם התקשורת אינה עושה הבחנות כאלה, ו"תקשורת מגויסת", אינה עושה אותן בכוונת מכוון. התעלמות מכל אלה משקפת את משקלה דעה קדומה ולא את משקלו של שיקול-דעת רציני. הציבור הוכיח גם במקרה זה שאיננו טיפש, לא ציבור המתיישבים באיו"ש ולא הציבור הכללי בישראל. על השגיאה המקורית בשיקול הדעת, ועל ה"נוקשות הדוגמטית" שבאה אחריה - יצא, ובצדק, קצפו של הציבור. מסכת ההפחדות מבית מדרשו של השמאל, כפי שהיא באה לביטוי ברשימתו של נוריאל, בתגובותיו הנזעמות של יעלון, בהשתלחויות הפוליטיקאים מהמחנה הציוני (לשעבר?) ומר"צ, בהשתלחויותיו לאחרונה של ברק בנתניהו ובטיעוניו ההזויים על פשיזם כביכול שפשה במדינה ועל מחדלים "סודיים" שהוא אינו מוכן לפרט, כמו-גם ערעורו על עצם זכותו של ראש ממשלה להחליט בעסקות נשק או סיוע ביטחוני אמריקני או אחר - כולם מייצגים את אי-הכרת השמאל בדמוקרטיה שמתוקפה נמצא הימין בשלטון ומקבל החלטות על-פי דעתו ושיקוליו. זהו ניסיון ברור לחולל אנרכיה שלטונית ולדוג באמצעותה במים עכורים. אם יש באמת סכנה לרקמה החברתית ולמשילות בישראל - זו הסכנה הגדולה; אין כאן "תת-עם נבחר", בוודאי לא בין אלה שאצלם "העם הנבחר" הוא תואר גנאי...