קול מעירק

צה"ל פשט השבוע על תחנת רדיו בעיירה דורא שמדרום לחברון, לאחר שהתחנה שידרה תכני הסתה ותמיכה במחבלים. חמישה מעובדי התחנה נעצרו וציוד השידור הוחרם. הדבר עדיין לא אירע נכון לכתיבת שורות אלו, אולם ישנה אפשרות שיימצאו מי שיגנו את הפעולה, ויטענו שהשידור נעשה במסגרת חופש הביטוי והתחנה רק שידרה את התכנים שבהם המאזינים שלה מעוניינים. אבל חובה להבין שלא כל זכות היא מוחלטת. חופש העיסוק לא מאפשר לי לשדוד בנקים. יש לנו את הזכות לחיים, ועדיין יש גיוס חובה והאפשרות שחייל ייהרג במהלך מילוי תפקידו. יש את חופש הביטוי, והדבר לא מאפשר לי לומר דברי הסתה. אסור לאפשר לתחנה רדיו, כל תחנת רדיו, לשדר תכנים המביעים תמיכה בטרור וקריאה לפגיעה במדינה ואזרחיה. קריאות מעין אלו אינן יכולות להיחשב כחופש הביטוי, ולא משנה בכלל אם אלו התכנים שמעניינים את מאזיני התחנה. טוב ייעשה אם ימשיכו בפעולות אלו, מאחר שההסתה מביאה לפעולה, שמביאה לפגיעה בחפים מפשע.

בית המשפט העליון הקל השבוע בעונשם של נערים פלשתינים שיידו אבנים. בית המשפט המחוזי בירושלים גזר על הצעירים עונשים של בין שנה לשלוש שנים מאסר, בנימוק שענישה זו באה להרתיע אחרים. בית המשפט העליון הפחית את העונש, בנימוק שהענישה שנקבעה במחוזי מבטאת עליית מדרגה משמעותית שיש לבצעה בהדרגתיות. על כך הגיבו מספר אנשים, שקרוביהם נרצחו בשל יידוי אבנים. אחת מהם הייתה אדווה ביטון, אמה של אדל ביטון, שאמרה שאבן היא כלי הרג לכל דבר, ואסור להקל בדברים הללו. אבן היא כנראה כלי הנשק הקדום ביותר בהיסטוריה. לפי המדרש, קין רצח את הבל באמצעות אבן. במשך אלפי שנים אנשים השתמשו באבנים בגדלים שונים כדי לפגוע באויביהם. המצב לא שונה היום. אותם נערים משתמשים במה שנמצא בהישג ידם כדי לפגוע באנשים, שפשעם היחיד הוא שהם יהודים. כפי שאמר מידד חסנו, שאביו נרצח בפיגוע דריסה כאשר יצא מרכבו לאחר שיידו עליו אבנים, מי שזורק היום אבנים - מחר יזרוק בקבוקי תבערה ולאחר מכן ישלוף סכין.

בסוף השבוע שעבר הסתיים מועד הגשת הרשימות לבחירות המוניציפליות ברשות הפלשתינית. מי שבלט בהיעדרו מהרשימה, היה ארגון חמאס שאמר שהוא מעוניין להביע תמיכה ברשימות המוכשרות יותר לטעמו בכל רשות מקומית. ככל הנראה, הדבר נעשה כדי להימנע מכתיבת השם "חמאס" בצורה ישירה, כאשר הארגון חושש מהפסדים אם ירוץ תחת שמו, ולכן אנשי הארגון נמצאים ברשימות אחרות. אם הבחירות יתקיימו כמתוכנן, תהיה זאת הפעם הראשונה שהבחירות ברשות וברצועת עזה ייערכו במקביל, דבר שיבחן את כוחם של החמאס, הרשות הפלשתינית וארגון הפתח. האחרון נמצא כעת במהומה וחווה מאבקים פנימיים, בין אלו המתנגדים ליו"ר הרשות אבו מאזן לבין תומכיו. הבחירות ייערכו בתחילת אוקטובר, ונשאלת השאלה כמה כוח ולגיטימציה תהיה לרשימה שתזכה במירב הקולות, אם תהיה לעומתית לרשות: אם נציגי השלטון המקומי של החמאס יזכו ברוב. דבר דומה אפשר לשאול על ניצחון נציגי פתח ברצועת עזה. מאחר שאלו בחירות מוניציפליות, הן לא ישנו באופן מיידי את המציאות המדינית או הביטחונית. ההשפעה שלהן תימדד בטווח הארוך.

ארגוני זכויות אדם דיווחו לאחרונה שהרשות הפלשתינית והחמאס פוגעים בעיתונאים שמותחים עליהם ביקורת. לפי שלוחת משמר זכויות האדם בישראל, מתועדים חמישה מקרים, שניים בשטחי הרשות ושלושה ברצועת עזה, בהם כוחות הביטחון הפלשתינים עצרו ותישאלו עיתונאים לאחר שמתחו ביקורת על הממשלה הפלשתינית. ארבעה מבין אלו שנעצרו דיווחו על התעללות ואף עינויים. סיפור זה הזכיר לי שני מקרים ממבצע צוק איתן. במקרה אחד, עיתונאי איטלקי דיווח כי היה זה טיל של החמאס שהרג את הילדים במחנה הפליטים שאטי. האיש ציין שהוא אומר זאת עכשיו ולא בזמן אמת, מאחר שהוא מחוץ לעזה ורחוק מנקמת החמאס. במקרה אחר עיתונאי צרפתי הוכיח שהחמאס משתמש באזרחי עזה כמגן אנושי, כאשר הוא מציב את משגרי הרקטות קרוב למרכזי אוכלוסייה. אי-אפשר לדעת מה יקרה לאחר פרסום המקרה, אבל אפשר רק לקוות שהדבר ישפיע על הלך הרוח והמחשבה של עובדי משמר זכויות האדם, שכעת יבינו כיצד הרשות והחמאס פועלים.

חיידר סבי, עיתונאי עירקי, פרסם לפני קרוב לחודשיים מאמר בו התלונן על העולם הערבי המתייחס לסבלם של הפלשתינים ומתעלם מסבלם של העירקים. לדבריו, העולם הערבי מגלה אמפתיה כלפי הפלשתינים, בעודו מפקיר את העירקים. במאמר שואל סבי מספר שאלות כגון איזה חורבן יותר גדול, מה ההבדל בסבל של שני העמים, מהו ההבדל בשיעור הקורבנות מדי יום (סבי נתן סטטיסטיקה של משלחת האו"ם בעירק, לפיה בחודש יוני 2016 נהרגו ונפצעו כ-2,000 עירקים). כמו-כן אומר סבי שלפי סטטיסטיקות פיגועים, כ-1,500 מחבלים מתאבדים פלשתינים ביצעו פיגועים בעירק. בסיום מאמרו אומר סבי שרק לאחר שעירק תחזור לשליטתם, ידאגו בני עמו לעמים החלשים; והאחרון שבהם יהיו הפלשתינים, מאחר שיש עמים הרבה יותר מקופחים ממנו שחיים בתנאים יותר קשים. מאמרו של סבי מצטרף למאמרי ביקורת נוספים על הפלשתינים שפורסמו השנה בעירק. באחד המאמרים אומר הכותב, כי לנוכח ריבוי המחבלים המתאבדים הפלשתינים, אין הוא מבין למה לא זונחים את המאבק למענם ומנרמלים את היחסים עם ישראל. במאמר אחר מדבר הכותב על כפיות הטובה של הפלשתינים כלפי עירק, ואומר שהדבר דומה לכפיות הטובה שלהם כלפי כוויית שאירחה אותם, וברגע שסדאם חוסיין פלש אליה - החלו להריע לו. לעירק יש כעת הרבה על הראש, ונירמול היחסים עם ישראל זה כנראה הדבר האחרון שהם חושבים עליו או רוצים בו. יכול להיות שלאחר הבסת דאעש ישכחו כל מה שקרה ונכתב, ויכול להיות שזוהי תחילתה של מגמה, תחילתה של הבנה שתחלחל ברחבי העולם הערבי ותשפיע על יחסי מדינות אלו עם ישראל.