אתרוג הוא אחד מארבעת המינים אשר נוהגים לקחת (ליטול - בשפת המשתמשים) בחג הסוכות. מקור המצווה הוא מהפסוק "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן... האירוע הזה התרחש לפני שנים לא רבות. התקופה - הימים שבין החגים הפותחים את השנה העברית ולמען הדיוק - לפני סוכות. איני אישה חרדית או מסורתית, אך את המצוות הבסיסיות והחשובות ביותר לאנושות, שהן: הבנה, סובלנות, אהבת האדם, החמלה והרצון לעזור לזולת, אני בהחלט מקיימת ואין לי כל צורך בסממן חיצוני כדי להודיע לעולם: כזו הנני, כי אני הרי יודעת מי אני בדיוק. לכן, תקופת החגים, מעבר לכך שהיא מביאה עמה את ניחוחותיה המיוחדים, את הסתיו המבצבץ מכל פינה אפשרית, אם זה מאחורי פח האשפה, שהחל להתמלא בפסולת ביתית משונה, אם זו התכונה המוגברת בחנויות הבגדים, בהן נרכשים בגדים חגיגיים ואם זה במרכולים הגדולים, שם מתבצעת קנית הדגים והנלווה להם, היא מביאה עמה מין רצון להתחדשות, להשגת מטרות נוספות ומאתגרות ורצון עז לפתרון בעיות קיימות וכו'.
העצים משתתפים אף הם בעשייה נמרצת, והם מתחילים להשיר את עלוותם ורוח קרירה ולוטפת עוברת בין צמרותיהם והבתים הלוהטים, כאילו לצננם מחום הקיץ. וגם אני, זו החילונית, נהנית מאזכורים מעודנים אלו ומאפשרת לאותו משב רוח קליל, לגעת בי ולהזכירני - היי, עורי, החגים לפנינו. וכך מגיע לו החג לא לפני שיום קודם לכן, מגיע למשרדי, רב נחמד, שעשה לו מנהג להופיע מדי שנה ובידו תשורה קטנה, אותה הוא מחלק לעובדי המקום. באותה שנה מדוברת, הביא עמו אתרוגים. שלי נח לו, כמו אחיו, בינות ריפוד רך בתוך קופסה מיוחדת שהגנה על תוכנה הייחודי. וזו הפעם הראשונה - בעצם לא הראשונה, השנייה - בה זכיתי לאחוז בידי אתרוג, מעלה ניחוח מעורר תאווה. והנה יצאנו לחופשת חג הסוכות הקרב ולפתע מצטלצל הטלפון ומהעבר השני חברים טובים המודיעים: "אנחנו באים". אורחים אני מאוד אוהבת, אך מוטב כאשר הם מודיעים מספר ימים קודם לכן. איני אוהבת לחץ והתארגנות ברגע האחרון.
כמעט בפאניקה
במהירות הבזק פניתי להכנת התבשילים וכשהגעתי לקינוח, החלטתי שאעשה את עוגת הטורט המפורסמת והספוגית שלי, שלעולם אינה "נופלת", תמיד שומרת על גובהה ותפיחותה. הוצאתי מבעוד מועד ביצים מהמקרר כדי שיתחממו בטמפרטורת החדר וכל זאת כדי להשיג קצף נוקשה וחזק. ואז ניגשתי להוציא לימון, כדי לגרר את קליפתו ולהוסיף עסיסו לעוגה. שוד ושבר! אין לימון! הפכתי וחפרתי ונברתי בינות לשקיות הניילון במקרר. נדה! כלום! גורנישט! אין לי לימון!!!! מה עושים, מה עושים, החל מוחי לעבוד בקדחתנות ואני, כמעט בפאניקה. כאשר טופפתי כנשוכת נחש במטבחי, מנסה לארגן מחשבותי, קפאתי לפתע על מקומי: עיני נחו על השמנמן הצהבהב הנח לו בעצלות לתפארת בקופסה!!! האתרוג!! אורו עיני ובריצת אמוק הגעתי עדיו, הוצאתיו מקופסתו, הרחתי ושאפתי לקרבי ניחוחותיו ונשמתי לרווחה. ניצלתי, יש לי משהו משובח יותר מלימון, יש לי לימון משופר ומשודרג, יש לי אתרוג!!! זו תהיה עוגת חיי!!!
וכך בשמחה וקצב שלא היה מבייש רקדנית פלמנקו או סלסה, כשאני מהמהמת לעצמי אחד משיריו הידועים של אנדרי בוצ'לי האגדי, התחלתי לגרור את קליפת האתרוג אל בלילת העוגה, כשאני משבחת ומברכת את עצמי על תושייתי הרבה (שתמיד צצה בעת לחץ וצרה). לא אלאה אתכם בשלבי הכנת העוגה, אך כן אספר לכם - אולי תהיתם - שהיא תפחה, הגיעה לממדים מדהימים וריחה שהתפשט בבית, גרם לשכנתי לתחוב ראשה (אף פעם לא עשתה זאת) ולשאול, מה הניחוח המושלם הלזה? ואני בחיוך מהנהנת בראשי, כל כך שקועה בהתפעלותי. וכשאני מוכנה ומזומנה, נשמעה הנקישה בדלת (הפעמון מקרטע), האורחים הגיעו. לאחר החלפת ברכות, חיבוקים ושאלות טריויה, התיישבו אורחי והתכבדו במעדנות תבשילי. כשהגשתי את העוגה עם הקפה/תה החלו התשבחות לזרום. איך יצאה יפה, והיא ספוגית ולחה וטעימה מאין כמוה ומהו הטעם המיוחד הזה? מזכיר לימון, אך......? כך שאלו והתלהמו. ובכן לאחר ההצלחה האדירה בבית, רציתי לשתף את העובדים אתי במשרד, שייהנו גם הם מהטעם, מהפלא הזה, עוגת הטורט שלי.
למחרת החג, הבאתי עמי כמה פרוסות עוגה, וכיבדתי אותם, מצפה. "וואו, איזה טעם, איזו קלילות, הריח, התפיחות, מה שמת בפנים?" שאלו בעודם נוגסים ולועסים בפה מלא. "לא תאמינו", עניתי בגאווה בלתי נסתרת, "לא היה לי לימון אז השתמשתי באת....." ולא הספקתי לסיים את המילה, כי שתי דמויות קיפצו מולי. לאחר שפלבלתי בעיני המופתעות, ראיתי שהאחד הוא מחבריי למשרד ודתי והשני - ישמור האל - הרב הנחמד שחילק לנו את האתרוגים. "את עשית מה?" שאלוני שניהם בפלצות. "מה זאת אומרת מה עשיתי", עניתי בגאוה, "לא היה לי לימון, עוגת טורט בלי לימון, זה כמו עוגה ללא סוכר, והיה לי את האתרוג, גם הוא חמצמץ והקליפה דומה ללימון, מה הבעיה, אני לא מבינה אתכם?" שאלתי מעט מפוחדת ונדהמת מתגובתם הקיצונית. "את באמת השתגעת, או שאת עושה את עצמך?" שאל בפרצוף מזועזע חברי לעבודה הדתי, "את לא יודעת שאסור לאכול את האתרוג? ועוד בחג הסוכות? רק להריח מותר, אבל להשתמש בו לעוגה? אלוהים ישמור", סיכם ובנימה זו גרם לי נקיפות מצפון, דפיקות לב מואצות ואז החל צחוק לבעבע בבטני.
"הם רציניים?" חשבתי לעצמי בהיסטריה, "מה עשיתי שהוא כל כך נורא?" והתחלתי צוחקת והחזקתי בשרירי בטני שהחלו לכאוב. הרב, ששמע את סיפורי, דווקא היה הרגוע מבין השניים ובחיוך שנועד לילד מפגר, הסביר את שהסביר, ואני מצאתי את עצמי מתנצלת על משהו שבעצם לא התכוונתי אליו ולא הבנתי עדיין מה כל כך נורא במעשה שעשיתי. אתרוג זה פרי או שאני טועה? כל כוונתי הייתה להכין עוגה מושלמת ומשודרגת וידעתי שהאתרוג יעשה זאת. חודשים ארוכים לאחר אותו מקרה, כשמישהו היה מזכיר אתרוג, מיד היו פורצים כולם בצחוק עליז, על מעשה ה"טפשות" שעשתה החילונית הנבערה.
