הם ישבו על חוף הים, שעות. היא הייתה אהובתו הנצחית. היה להם מנהג כל יום בלא יוצא מן הכלל לנסוע לחוף המסוים הזה המרוחק עשר דקות נסיעה בלבד מביתם, שם לְצַפּות לשקיעה ולשוחח עד אז בניחותא. או לשתוק, לשבת דוממים, כששעת בין הערביים עוטפת בחמימות כשעתים בצינה תלוי כמובן בעונת השנה. עם הסתמנות גווניה הכתומים-אדומים של השקיעה שהיו צובעים את כל הרקיע בעוד ים ושמים מתאחדים לאחד, היו מתחבקים.
הוא היה עובד זוטר - חרף ניסיון וגם ותק - במס הכנסה, לא יותר. כל יתר זמנו עסק בכתיבה שהייתה כל עולמו, כבר שנים. היא לא התעניינה בזה, לא מצאה את הזמן הפנוי - גם לא את החשיבות! - לראות מה הוא בכלל כותב כשאכן: מעולם לא קראה. הרי ה"סטאטוס", המעמד-החברתי, הוא החשוב! - לא כן? ולא דברים שאתה כותב, או לא כותב שזה היינו-הך כי איש בלאו הכי לא יראה, לא ייגע, לא יקרא. והיא צדקה! הוא הספיק לכתוב ברבות השנים סיפורים קצרים לאין ספור, נובלות, כשבראש סדר החשיבות - או אי-החשיבות! - רומנים, וגם משהכירו ועברו לגור יחדיו בדירתו הקטנה האהבה הגדולה שנפלה בחלקו - אהבה אמׅתית, של ממש! - לא הביאה אותו לשמוט, לרפות ידיו, מן התחום הזה. איש לא הכיר בו, לא פורסמה ולו יצירה אחת בודדת מיצירותיו, שום כתב יד מפרי עטו - בסיכום - לא יצא לאור. מכתבי הסירוב מהוצאות הספרים נערמו בביתו, הנה לקט חלקי:
"לכבוד - -, תאריך... שלום רב; תודה על כתב-היד ששלחת אלינו. צר לנו, אך הלקטורים לספרות עברית שקראו את כתב-היד לא מצאו אותו מתאים להוצאה לאור בהוצאתנו. בתקווה שתמצא/י מסגרת הולמת אחרת להוצאתו לאור. נ.ב. כתב-היד יוחזר במידה ותשלח/י אלינו מעטפה מבוילת. בברכה, מערכת - -".
"לכבוד - -, תאריך... שלום רב, אנו מודים לך על ששלחת אלינו את כתב היד שלך: '- - - -'. לצערנו, ולאחר התלבטות ממושכת, ההחלטה שנתקבלה במערכת הייתה לא להוציאו לאור אצלנו".
"לכבוד - -, תאריך - -, הנדון (- שם הנובלה): שמחנו לקבל את כתב היד שלך. מערכת ההוצאה לאור עיינה בו, אך לצערנו אין אנו מוצאים כי הוא יכול להשתלב בתוכניותינו. על כן אנו נאלצים לחזור אליך בתשובה שלילית. תודה שפנית אלינו, בברכה, מערכת - -".
"לכבוד - -, תאריך... שלום רב; אנו מעריכים מאוד את החלטתך לשלוח את כתב היד שלך להוצאתנו. לאחר התלבטות ארוכה, החלטנו שלא להוציאו לאור. אנו מאחלים לך הצלחה ולבקשתך, מצורף בחזרה כתב היד. בברכה, עורכי - -".
"לכבוד - -, תאריך... א.ג.נ., אנו מודים לך מאוד על כתב היד ששלחת לעיוננו. כתב היד נמסר לקריאה והוחלט שלא להוציאו לאור בהוצאת - - . אנו מצטערים ומאחלים לך הצלחה".
"לכבוד - -, תאריך - -, הנדון (שם הרומן): אנו מודים לך על כתב היד ששלחת אלינו. קראנו בעניין רב את הצעתך, אך לצערנו לא נוכל לשלב את ספרך בתוכנית העבודה של ההוצאה. החלטה זו אינה מעידה כמובן על איכותו וחשיבותו של כתב היד. תודה על סבלנותך נוכח תהליך המיון המורכב והממושך, אנו מאחלים לך הצלחה בהבאת החומר לדפוס".
כן; והיה עוד מכתב-דחייה אחד, כקודמיו זאת אומרת, אך עם טעם של 'כמעט': "הלקטורים שקראו את כתב ידך ציינו את כישרון הכתיבה והדמיון הרב הניכר מתוך הטקסט. כתב-היד הובא לדיון בפני חברי המערכת, אולם לא כולם תמכו בהוצאתו לאור. כיוון שמדיניות ההוצאה היא להוציא לאור רק ספרים שזכו בהסכמה כללית, לא נוכל לצערנו להיות המו"לים של ספרך. אנו מאחלים לך הצלחה במציאת מו"ל אחר מתאים לפרסומו. בברכה, הוצאת - -".
חוף הים היה מהמקומות האהובים עליו ביותר, כמה נהדר הדבר לפקוד אותו מדי יום ביומו כדי לחוות מחדש בזו השקיעה ועוד עם אהובתך! כדי לסיים כך את היום, לְצַפות בכמיהה לערוב היום כאילו... כל שקיעה נוספת שאתה צופה בה אינה אחרונה - חלילה! - אלא פתח ליום נוסף מלא חיוך ותקווה בחייך, פתח למחזוריות שלעולם לא תיגמר. בדיוק כזה יום, עם כאלה הרגשות שפיעמו אותו, היה היום המסוים ההוא! הם ישבו על אחד מסלעי החוף, והאופק כבר החל להאדים כשגלגל השמש החל לצנוח ולשקוע. "רציתי להגיד לְך משהו", פנתה אליו. ולא שיער אפילו במחשבותיו הרחוקות ביותר מה תאמר. "אנחנו גרים ביחד כבר זמן רב, ושום תמורה אין בחיינו המשותפים - שום דבר מיוחד לכאן, או לכאן, לא קורה. אתה אדם אפרורי! לא נראה לי שאני צריכה להמשיך ולכלות את חיי לריק, לבלות אותם בחברתך". הוא לא השיבה דבר. שניהם התעטפו בשתיקה. כתום עז של שקיעה צבע את לחיו, והגיה גם את פניה. במין חמלה שכזאת... כי הייתה זו פעם אחרונה. ובטרם החל האופק להכסיף וצללי ערב לרדת, עזבו מוקדם שלא כהרגלם, זו פעם ראשונה בתולדות הקשר בלי שהתחבקו, את המקום.
הוא חזר לאורח חייו הקודם. כתיבה, עבודה... השכנים אמרו עליו מששב לגור לבד 'הוא בחור טוב אבל, אפרורי מדיי!' למעט קומץ חברים שפעם ביובלות אִתם היה נפגש, היה בודד, ערירי. יום אחד נפטר. פשוט כך. מצאו אותו מת בדירתו. הדירה פונתה ונוקתה. דבר אחרון שהוצא ממנה: צבר - כל! - כתבי היד שלו שנחו במקום משותף אחד אותו ייחד להם, אחרי שנארזו ונקשרו. החבילה הורדה למטה והושמה בצד המדרכה. הרבה חלפו על פניה, ומפֶּה-לאוזן נאמר שאלה היצירות, 'אם בכלל אפשר לכנות את הדבר הזה יצירות', של המת. אחד השכנים שהבחין ברכב לפינוי אשפה ברגע חושבו להסתלק משם רץ אליו כשבידיו החבילה וצעק (מתנשם מפאת כובדה) לעובדי התברואה שעליו: "כתבי-יד של הנפטר! כתבי יד שלו!" והם אספו אותה מידיו.
הרכב נסע למזבלה ורוקן את תכולת האשפה שלו לתל האשפה והפסולת העצום. שוטטו שם בחורים - בינות ללהקי הציפורים, החתולים וכו' - שחיפשו מציאות ועטו על כל משלוח חדש לנבור בו. "יש לי חבילת כתבי יד של נפטר: מת טרי, מעכשיו!" הכריז אחד מעובדי רכב פינוי האשפה שבלי כל סיבה נראית לעין שמר עד לרגע זה אישית, לצדו, את החבילה, אבל כולם היו עסוקים שם בהתקוטטות על מזרן שגם אותו הביא הרכב כי אין מזרן ראוי לשמו שאינו משוסע לגזרים בסכינים ברגע הגיעו, שכן מי ערב לך שהוא לא נושא בקרביו מטמון נשכח ותקדימים, היו! כשאבק ההתכתשות שקע אט-אט הושיט אחד מביניהם יד לחבילה שהושטה, ונטל. "אתה בטוח שיש לה בכלל ערך כלשהו? - שזה שווה משהו?" שאל את העובד ממשאית הזבל. "לא בטוח כלום", השיב. "אז מה לעשות עם זה? לזרוק?" שאל.
"תיגש למערכת העיתון ותמסור", אמר לו ממלא פיו שחוק גדול, נהנה מן הבדיחה שהמציא.
בדיחה-בדיחה, אבל הבחור כיתת רגליו והתייצב עם החבילה - שלא נלאה לחזור שלא הייתה קלה - במערכת אחד העיתונים הידועים. "איך בכלל הצלחת לעבור דרך כל נקודות האבטחה ולהגיע עד אליי?", שאל אותו עורך-המשנה. "לא יודע, אבל זו חבילה של מת-טרי: כתבי היד שלו! כמה אני יכול לקבל עליה?" "מה? תעוף מכאן מיד עם הדבר הזה ולא - אני קורא לקציני הביטחון!"
"על מה כל המהומה כאן?" שאל מו"ל העיתון שנזעק כששמע את חילופי הדברים תוך שהוא מגיח מלשכתו הסמוכה. "רק רגע!" - סימן לבחור שכבר סב כדי להסתלק כי צרות... לא חיפש. הוא חילץ מהחבילה שהוסיף להחזיק את אחד מכתבי היד, עלעל בו כשהוא מהמהם, קרא בקול כמה משפטים, כל זאת כשכולם עומדים-משתהים בפרוזדור. ואז נטל מידי הבחור את החבילה כולה, הוציא - לאחר שהניחה (כבדה, זוכרים?) - שטר כסף יחיד מארנקו, ותחב אותו לידיו כשבתנועת-יד הוא משלח אותו.
כל מה שנכתב עד כה הוא כבר עבר רחוק. רק רחוק? לא ידוע-ברבים או ליתר-דיוק, נשכח.
היום ספריו של האיש, אותו 'נפטר טרי' או 'מת-טרי' דאז, ידועים לא רק בארץ, בעולם כולו. לאחר שתורגמו כמעט לכל השפות. היום הוא נחשב, כן, לאחד מטובי הסופרים בעולם. חוקרי ספרות מגדירים אותו "פורץ דרך בתחום היצירה הספרותית", "מבריק", "מחדֵש". אפילו תואר - סופרלאטיב - אחדים מהמבקרים העטירו עליו, הכתירו בו אותו: "גאון ספרותי של כל הדורות!" כתיבתו מרתקת. יש לו מיליוני מעריצים בכל העולם, וגם מועדוני חברים שנפתחו בכדי לאפשר למוקירי זכרו וספריו לשאת/לשמוע הרצאות, לדון על יצירותיו, להתבשם בהן. כל שנה, ביום מותו קרי: 'לכתו מן העולם', עושים לו בטקסים גדולים אזכרות רבות-משתתפים. השאלה, כי שאלה בכל זאת יש (- נשארה), מה מכל זאת יכול לחוש, האיש שהיה אפרורי מדַיי.
ולכל שיתעניין לדעת מניין לקחתי את התיאורים בדבר הביקורים החוזרים שלו בחוף הים, עם אהובתו הנצחית, הרי היא התשובה: מהרומן שלו "שקיעה", עם התיאורים מלאי הרגש והחמלה שבו, אשר הפך זה כבר ספרם של כל האוהבים בעולם והם מרבים לתיתו זה לזה שי ומתנה כאות וכראיה לאהבתם. אהבתם בת-האלמוות כמובן, לא פחות! אפילו אני שב וקורא מדי פעם ברומן, ולא יכול שלא להתרגש כל פעם מחדש מהתיאורים הנפלאים שבספר, להכתירו 'יוצא דופן' קטן עליו, של 'האיש שהיה אפרורי מדַיי'.
