הקלף הראשון שהציונות המדינית הניחה על השולחן הבינלאומי היה קלף הניצחון: שם ספרו של הרצל, "דר יודנשטאט". השם הזה בלבד הספיק כדי חולל מהפכה בראיית היהודים את עצמם ובראיית העולם את היהודים. היו שהוקסמו והיו שנבהלו, אך איש לא נשאר אדיש - וזאת מבלי להתעמק במבנה המדינה המוצעת ובמוסדותיה. בשתי מילות הקסם "מדינת היהודים" היה מקופל הכל. הרעיון הזה, של מדינה ליהודים, כבש לו נוכחות אידיאולוגית ופוליטית בעולם, וכאשר ביקשו המעצמות לחלק את האימפריה העותומנית בין עמיה, הנוכחות הזאת קיבלה הכרה מדינית בינלאומית בהענקת המנדט לבריטניה להקים בא"י "בית לאומי לעם היהודי".
לכאורה, גם למאבק הנוכחי על שלמות א"י המערבית יש ביטוי קולע האומר הכל: 'א"י שייכת לעם ישראל". לו דבקה המדינה ב-50 השנים האחרונות, בעקשנות ובהתמדה, בנוסחה הזאת כבעיקר אמונה - אין ספק שדעת הקהל העולמית הייתה רושמת את תביעת הזכות הזאת לפניה כנתון מדיני שלא ניתן להתעלם ממנו, לא פחות מן הדרישה הערבית למדינה פלשתינית. אלא, כפי שמלים מובילות יכולות לבנות, כך הן יכולות גם להרוס. צאו וראו: זכינו, והמפלגה הרפובליקנית האמריקנית מחקה את המדינה הפלשתינית מתוך מצעה, והייתה לנו שעת רצון להכניס לתוכו ניסוחים מרחיקי לכת של תמיכה בזכותנו על הארץ, וכך היה גם בעת גיבוש עמדותיו של המועמד לנשיאות,
דונלד טראמפ. אולם מה יכלו לומר או לכתוב, כאשר ראש ממשלת ישראל שהוא גם ראש מפלגת הימין הישראלית דוגל ב"חזון" של 'שתי מדינות לשני עמים'?!
על כן, יידע כל מי ששובר את ראשו על תוכנית מדינית שתשאיר רושם "בעולם" שהימין הוא "רציני", כי כל מאמציו לשווא, כל עוד ראש "המחנה הלאומי" דוגל בהקמת מדינה ערבית בלב המולדת היהודית.
מעבר לאמירה האקסיומטית 'א"י שייכת לעם ישראל' שאסור להרפות ממנה, אין להתווכח עליה ואינה טעונה הוכחה כפי שצרפתי לא ינסה "להוכיח" שצרפת היא צרפתית, מעבר לעיקרון הזה - קווי המתאר של תוכנית מדינית לאומית ברורים למדי:
הדגם הירושלמי - סיפוח מלא למדינת ישראל ללא צורך במו"מ וחתימה על ניירות - ייושם גם באזור C (60% מן השטח), המקיף את ההתנחלויות ורוב תושביו - יהודים. ביתרת השטח תקום אוטונומיה, אשר תושביה - בניגוד לערביי ירושלים וערביי אזור C - לא יוכלו לבחור ב אזרחות ישראלית, כי גם כשהתחזיות הדמוגרפיות הן וורודות, יחסי כוחות של 60:40 בכנסת בין יהודים לערבים הם מתכון לצרות.
התוכנית הזאת תלויה בשני עקרונות יסודיים והראשון בהם הוא שאסור להשתית את האוטונומיה על המצע המשפטי הקודם - ממשל צבאי, שעם ביטולו לא תישאר למדינת ישראל כל זיקה לשטח. לפרק השלטוני של 'רשות הפלשתינית' אין משמעות משפטית. היה זה "שלטון-מעבר" בלבד והממשל הצבאי לא התבטל. אוטונומיה ערבית שתבוא במקומו, תזרום בהכרח לעבר ריבונות ("פלשתינית" או ריבונות מדינה ערבית שכנה). לישראל לא תהיה כל דריסת רגל, כפי שלא הייתה למעצמות הכיבוש בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה עם תום שלטונן הצבאי. על כן, את האוטונומיה הערבית חייבים לשתול על מצע של ריבונות ישראלית, וזו גם מהותה של אוטונומיה: ריבון מפריש לקבוצה כלשהי סמכויות שלטוניות מוגדרות בתוך שטחו, ובכפוף לריבונותו.
על כן, תחילה תחיל הכנסת את הריבונות הישראלית על כל שטח מערב הירדן ואחרי כן תחוקק - היא ולא הממשל הצבאי שיבוטל - שלטון בית אוטונומי, באזור מוגדר.
העיקרון השני נוגע לשאלת ההצבעה הלאומית של תושבי האוטונומיה, שבעוד ערביי ירושלים וערביי אזור C יוכלו - אם יבחרו בכך - להצביע לכנסת, להם לא תוענק הזכות הזאת. הם יוכלו להצביע רק למוסדות שלטון-הבית שלהם. בסוגיה זו רוב מנסחי התוכניות בימין נופלים בפח. הם מקבלים את עצמם את הבלתי אפשרי: בעוד הצד השני משחק עם כל הכלים, הם נאלצים לשחק בכלים חסרים, כלים שבלעדיהם המשחק אבוד מראש! הנמשל הוא, שלתוך רבע משטחה המקורי של ארץ ישראל (בלשונם: רבע מ"פלשתין") אי-אפשר לדחוס שתי ישויות ריבוניות.
ארץ ישראל שהובטחה לעם היהודי כבית לאומי הקיפה גם את הממלכה הירדנית דהיום. הערבים המקומיים הוגדרו כ"עדה" שנשמרו לה רק זכויות דתיות ואזרחיות. אותה שעה, הם בעצמם עוד לא הגדירו את עצמם כעם. עם זאת, הם מיד חוללו פרעות ורציחות שגרמו לבריטים לחלק את הארץ ולגרוע מן ה'בית הלאומי' היהודי את כל מזרח הירדן, 76% מכלל השטח. זו הייתה החלוקה הראשונה של א"י, ובמרחב הזה היה מקום ל"שתי מדינות לשני עמים", גם לעם 'הפלשתיני' אותו המציאו זה מכבר. אלא, שכאן "עבדו עלינו": יצרו עוד ישות לאומית, 'ירדנית', והיום הרוב בעבר הירדן, המגדיר את עצמו כ'פלשתיני', הוא גם "ירדני", וממילא לא נותר כביכול מקום לריבונות פלשתינית אלא באותו רבע מן השטח שהשאירו לנו בין הים לירדן בחלוקה הראשונה של הארץ, שאותה אנחנו נדרשים לחלק עכשיו שנית.
על כן, זה לחלוטין הגיוני שהצבעה לאומית של תושבי האוטונומיה תתכן רק במדינה השולטת בשטח הנרחב שהוקצה לערביי א"י מעבר לירדן, ואכן שם הם הצביעו עד שנת 1988, עד שהממלכה ההאשמית שללה מהם את אזרחותם הירדנית. מי ישלוט שם, ממלכה ירדנית או רפובליקה פלשתינית - את זאת יקבעו הם בלבד. מכל מקום, תוכנית האוטונומיה ניתנת ליישום גם כשההצבעה הלאומית טרם מצאה פתרון. היא תמיד תישאר פתוחה כאופציה.
לסיכום, אזהרה: אל תיכנסו למשחק הפתרונות המדיניים מבלי לוודא תחילה, שהוא יתנהל על הלוח של ארץ ישראל משתי גדות הירדן.
