מושבי העולים הראשונים בנגב - ניצני הקיפוח

בסיום הקרבות מנה הנגב נותרו בשטחו 18 קיבוצים ו 3 מושבים אשר ברובם היו יותר מאחזים צבאיים-פוליטיים ופחות יישובי קבע. רובם הוקמו בזמנו בסיוע הקק"ל והמחלקה להתיישבות של הסוכנות אך היו חסרים מים ואמצעי ייצור. סיום המלחמה גרם למספר יישובים לחפש אתרי התיישבות טובים יותר בצפון וחלקם אף עזבו את הנגב. על המוסדות המיישבים הוטלה המשימה לעצור "שטפון זה" ולשכנע את המתיישבים להישאר בנגב המבודד והמרוחק תוך הבטחה שהתנאים (מים, אמצעי ייצור, דרכים, תעשיה ועוד) ישתנו בקרוב. בנוסף, כמה יישובים נאלצו עקב הרס בקרבות ומחסור בקרקע חקלאית לעבור לאתר חדש, הסמוך אליהם כמו למשל אורים, נירים, תקומה ומשאבי שדה. בעידוד "מפעל הנגב" הוחל בחריש של אלפי דונם לקראת זריעת חורף 1950 בתקווה להתאוששות חקלאית. יישובים חדשים פוזרו לאורך הגבול ( תחת ההגדרה של "עיבוי הגבולות") והם התבססו על משקי פלחה וענפי בעלי חיים. בשנת 1951 הוחל בהנחת צינור "קו ירקון-נגב" שאמור היה לפתור את בעיות ענפי השלחין.

הגוף שנטל על עצמו את משימת יישובם של העולים בנגב היה "מפעל הנגב" (בבעלות משותפת של הקק"ל והסוכנות וכלל כ-10 עובדים) שהוקם בבאר שבע כבר בדצמבר 1948 ובראשו עמד האגרונום מתתיהו כהנוביץ' איש הקק"ל. הנגב שלאחר המלחמה, אשר סבל ממיעוט יישובים, ממחסור במים וממצב ביטחוני קשה – נזקק לגוף מעין זה בעל סמכויות תכנון וביצוע המתוקצב על-ידי גופים מרכזיים. כהנוביץ' היו קשרים טובים עם ראש המחלקה להתיישבות ואיש מקורות לוי אשכול, עם ויץ יו"ר מחלקת הקרקעות בקק"ל ועם יו"ר המרכז החקלאי אברהם הרצפלד, עובדה שסייעה לו בעזרת חבר עובדים מסור וביניהם מיכה טלמון, להקים את עשרות היישובים ולפתח את צפון הנגב ומערבו. הלחץ להקמת המושבים במהירות גבר והלך עקב זרם העולים שהגיע ארצה – ממאי 1948 ועד דצמבר 1948 עלו 102,000 עולים ובשנת 1949 הגיעו כ-240,000 עולים. המדינה הייתה חייבת לדאוג עבורם למשכנות, מזון ופרנסה והסתייעה ב"מפעל הנגב" כזרוע מבצעת המסורה לתפקידה.

מושב העולים הראשון בנגב כונה "שרשרת" (כשמו של השר שרת), הוקם על-ידי איגוד המושבים של הפועל המזרחי ביוני 1949 על-ידי חניכי בני עקיבא מדרום טוניס. הללו הספיקו להשתתף במלחמת העצמאות, לעבור הכשרה בת שנה ביבנה ואז הופנו להקים מושב בסמוך לקיבוץ סעד ותקומה לחיזוק הגוש הדתי באזור. מושב "תפרח" (כונה אז "ק"מ 107") היה מושב העולים השני שהוקם בנגב על-ידי עולים מהונגריה וטרנסילבניה ששירתו בצבא - בספטמבר 1949. המתיישבים מנו 160 נפש מזה 50 משפחות, 10 רווקים. תחילה השתייך גרעין מקימי המושב "לתנועת המושבים" ולאחר מכן עבר לתנועת "פועלי אגודת ישראל" (פא"י). אחריו, בדצמבר 1949, עלה על הקרקע המושב השלישי "גילת", שהורכב מבוגרי תנועות נער חלוציות שעלו מתוניס במסגרת הגח"ל. עליית שלושת המושבים הראשונים והצלחת ביסוסם הראשוני, הולידו בלב המוסדות תחושה שאפשר להמשיך וליישב הנגב במושבי עולים בתנופה. וכך, במרס 1950, עלו ביום אחד המושבים (שנקראו אז "יישובי האימרות א–ה"): "בטחה", "פדויים", "רנן", "מסלול" "ופטיש". המושבים מוקמו לאורך "כביש הרעב" (מצומת אופקים של היום לצומת מגן). בכל אחד משמונת המושבים היו רק שלושה צריפים, שנבנו על גבי בלוקים מוגבהים. הצריפים מילאו את הפונקציות הציבוריות – בית ספר, צרכניה, גן ילדים, בית כנסת ומועדון. סביב לצריפים גודר שטח של כעשרה דונם בו הוקמו אוהלים צבאיים כהים וכבדים בהם התגוררו המשפחות. בתווך, על מגדל ברזל, הועמד מיכל המים וכך קיבל כל יישוב את צורתו האופיינית. המטרה הייתה לא לחזור על חיי המעברה, שם ישבו העולים באפס מעשה אלא, מהיום הראשון לספק להם עבודה. כך הוחל בבניית הבתים על-ידי התושבים, בעבודת ידיים ובפיקוח "סולל בונה". אחרי גל זה עלה גל נוסף של מושבים (עד שנת 1959): יכיני, שרשרת, מלילות, גבעולים, שיבולים, מבטחים, ברוש, תדהר, תאשור, שובה, כפר מימון, שוקדה, נבטים, אשבול, ישע, עמיעוז, ניר משה, ניר עקיבא, פעמי תש"ז, קלחים, שדה דב, תלמי ביל"ו, בית הגדי, זמרת זרועה, יושיביה ותקומה. יחד עם הגל הראשון קמו אם כן בנגב בשנים מועטות 35 מושבי עולים.

המוסדות לא העלו בדעתם שיש לשתף את העולים בהחלטה על יישובם החדש והטילו עליהם מלמעלה, את ההחלטות שנפלו במסדרונות הקקל והסוכנות. סיפר אחד מעולי מושב פטיש: "המשאית יצאה ממעברת בית-ליד השכם בבוקר, והנסיעה (לנגב) נמשכה שעות רבות. לאחר נסיעה ממושכת בדרכי עפר, שהמשאית מטלטלת על גבי מהמורות ומעלה ענני אבק, במרחבים חשופים ללא שיח וללא עץ, הגענו לפנות ערב למחנה אוהלים קטן. האנשים סירבו לרדת מהמשאית. הם טענו שהבטיחו להם כפר על יד תל אביב ולא בסוף העולם. לאחר דין ודברים, קם זקן המשפחה ואמר: אני יורד, כאן נחלתי וכאן מקום קבורתי. לאחר שירד הזקן, ירדו בני משפחת ו ואחריהם ירדו האחרים... כך החלה ההתיישבות בפטיש". רעיון "מיזוג הגלויות" לא צלח והמתיחות בין יוצאי הארצות השונות הכריחה לקיים תחלופה שפגעה בשנית בעולים החדשים. כך למשל - לבטחה ולפדויים באו בתחילה עולי תימן כך גם לרנן אך כעבור זמן מועט הוחלפו בידי קראים ממצריים. בנבטים החליפו עולי קוצ'ין את עולי הונגריה ובמסלול, תחילה התיישבו יוצאי פרס ואחר כך הכורדים. במושב שיבולים הוחלפו עולי כורדיסטן בעולי תימן אנשי מבטחים מכורדיסטן עבו ובמקומם באו יוצאי מרוקו.

הבעיה הקרדינאלית היית – אספקת מים. היישובים חוברו באופן זמני ל"קו המים" בקוטר שישה צול שמלפני המלחמה, אך התקלות היו רבות וחוסר המים לשתייה וחקלאות עיכב כל תוכנית. אספקת המזון היוותה קושי רציני. בצרכניית המושב עמד מקרר יחיד שהופעל על-ידי גנרטור ומעט ההספקה שהגיעה אמורה הייתה להישמר שם. כזכור, שררה אז בארץ תקופת ה"צנע" ומעט המזון חולק על-פי תלושים. מעל כל אלה העיקה בעיית הביטחון. עשרות משפחות פוזרו במרחבי המדבר ללא תאורת לילה מתאימה, ללא גדרות ביטחון, ללא נשק למתיישבים וללא מכשירי קשר מתאימים. בכל מושב הסתובבו 2-3 שומרים חסרי נסיון קרבי, שאמורים היו להתמודד עם "הפדאיונים". המסתננים הערבים הופעלו על-ידי המודיעין המצרי ובאותה הזדמנות ביקשו לקחת חזרה את רכושם שנעזב במלחמה ואף לשדוד את רכוש היישוב החדש. בלילות אפפה את הנגב "תחושת מצור" וגם הצבא ועובדי מפעל הנגב מיעטו לנוע בדרכים. שיטת הקמת המושבים חזרה על עצמה – הצעד הראשון היה גיבוש צוות קבוע של מדריך חקלאי, מדריכה, מא"ז, גננת, חובשת, מפעיל צרכניה וטרקטוריסט. הללו היו מתנדבים ממושבי המרכז והצפון הוותיקים ושכרם שולם בחלקו על-ידי הסוכנות. תרומתם ליציבות המושב הייתה אדירה והם הם שנתנו לעולים תחושת סולידאריות עם העם כולו.

הישובים אורגנו לפי ארצות המוצא ולפי העדות וגם לפי האזור הגאוגרפי. כך הוקם ישוב לכורדים מעירק ואחר לכורדים מפרס. הגורם המרכזי במושב הייתה "החמולה" והעומדים בראשה היו בשנים הראשונות למנהיגות מקומית. הללו השליטו חיי חברה, דת ותרבות כפי שהיה נהוג במקום מוצאם. מכיוון שהעולים חיו במסגרת חיים בלתי מוכרת וחדשה, איבד ראש החמולה את סמכותו והצעירים החלו משתלבים בהנהגה לאחר ששירתו בצה"ל או עברו קורסים מקצועיים. קשיי השפה ויכולת ההדברות עם המושבים גרמו לא פעם לאי הבנות או נתק במיוחד עם העדה הכורדית (שהיו רוב בחמישה מושבים) שבניה לא דיברו לא ערבית ולא ערבית. עולי מרוקו הגיעו קצת יותר מאוחר ובשנים 1953 – 1954 הוקמו עבורם המושבים "מבטחים", "ברוש" ואחרים.

העובדה שהמתכננים ישבו בתל אביב ואנשי השטח (ממפעל הנגב) אמורים היו לבנות את המושב על-פי מפות התכנון גרמה לתקלות. לא פעם אירע שהמפה קבעה כי יש לבנות רחוב בתוך ואדי שבחורף היה עולה על גדותיו וטלמון ואנשיו סירבו לבנות ושינו המפה בהתאם לשטח. בתים שנבנו ללא משבצת חקלאית, נמסרו לבעלי מקצוע והמפה נשלחה "לתיקון" לתל אביב. עם זאת ההתחלה הייתה מלאת תקווה. כל משפחת חקלאי קיבלה בית, 20 דונם משבצת חקלאית מהם 3 דונם בהשקיה. אולם כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. המשבצות הפרידו בין הבתים והמושב השתרע על מרחק רב בין הבתים וקיבל צורת "מגבת". במושב שלטה תחושת בדידות ובלילות הסתגרו העולים בבתיהם. שלושת הדונמים שניתנו לכל משפחה לא יכלו לספק פרנסה משום שנחרשו פעם ראשונה מאז ומקדם ועדיין לא דושנה והושקתה כראוי. "מפעל הנגב" סיפק למתיישבים תפוחי אדמה ובצל אך משום שלא היא אמצעים לשווק את היבול, הוא נרקב ברובו ונותר בשטח. האכזבה מהגידולים החקלאיים הייתה רבה והמתיישבים דרשו לעבור לגידול בעלי חי. גם גידול הפרות והצאן נתקל בקשיים רבים ובעיקר במחסור במתקני קירור לאחסון החלב עד שיווקו.

בשל הקשיים החלו משפחות רבות לעזוב את המושבים. חלקם פנו צפונה לעיירות הדרום כמו רחובות, ראשון לציון ועוד ואחרות, הצטרפו למושבים וותיקים יותר בצפון. המושבים הלכו והתרוקנו. דווקא העדה הכורדית שבאה מאזורים בהם תנאי החיים היו קשים, הוכיחו כושר עמידות. הללו שנשארו, התברגו במשרות ביניים בקק"ל, במקורות, בהסתדרות ובארגונים אחרים והחזיקו בנוסף לכך את המשק. בדיעבד הוברר שעברו כ-10 שנים עד שניתן היה להרוויח מעט מהמשק החקלאי. לתוך תחושת הכישלון והרפיון שאחזה במושבים נכנסו נציגי התנועות המיישבות (בלא להסתיר את זהותם הפוליטית) וסייעו רבות כמו למשל משה אדירי מכפר ויתיקין (איש מפא"י) שלקח על עצמו את הטיפול בנושאים חברתיים כמו ביטחון, הקמת מרפאות, חוגי תרבות ולימוד ועוד. מלבדו התגייסו צעירים רבים ממושבי הצפון להדריך את העולים החדשים לתקופה של שנתיים-שלוש ותנועת מתנדבים זו תוארה בספרה של ברכה חבס, "תנועה ללא שם". מיכה טלמון ממפעל הנגב קבע כי בתנאים הפיסיים ששררו אז בנגב, כלומר חוסר במים, בניסיון חקלאי, בתנאי ביטחון קשים ומחסור בכוח אדם מיומן – גרמו לתקופת הסתגלות ארוכה רצופת כישלונות ואכזבות.

בעקבות סיפור העלייה של המושבים צצות שתי שאלות. האחת, האם הקמתם של המושבים באזורים מבודדים ומדבריים, רחוק מהמרכז ומיכולת המעורבות וההשפעה על החברה והכלכלה, היא שגרמה לתחושות הקיפוח של "הפריפרייה" המושמעות גם כיום. הפיזור הגאוגרפי היה דומה יותר "לזריקה" או "השלכה" אל מעבר להרי החושך ולא כצעד הכרחי "לפיזור האוכלוסייה. האמצעים שהועמדו לרשות המתיישבים, בהשוואה לחקלאים הוותיקים במרכז ובצפון היו דלים ויצרו אף הם תחושת אי-שוויון מתמשכת. יתר על כן, העובדה שמרבית העולים לא היו שותפים להישגי מלחמת העצמאות ונזקקו להדרכה מסורה ודאגה יומיומית של המוסדות עשתה אותם "תלויים" בתקציבים הדלים ובמדריכים החקלאיים. במקרים רבים העולים חשו שהם "לא זכאים" לייצוג מלא בחברה הישראלית הצעירה ובמוסדותיה והיה עליהם להמתין זמן רב, עד שבניהם היו למנהיגות המקומית והובילו את המושבים, בשנות השישים והשבעים לפריצת דרך כלכלית וחברתית עד לפריחה ממש שהשפיעה מאז ועד שנות האלפיים על הנגב כולו.

ברקאי ג' וא' שילר, עם הפנים אל הנגב, אריאל 150 – 151. הכהן ד', הגרעין והרחיים, התיישבות העולים בנגב בעשור הראשון למדינה, תל אביב 1998. הכהן ד', "ראשית התיישבות העולים בנגב", בתוך הנגב יובל של עשייה, קובץ מאמרים לזכרו של מיכה טלמון, (עורכים ח' פורת וי' גרדוס), ירושלים 2002 חבס ב', תנועה ללא שם, תל אביב 1964. טלמון מיכה, התיישבות העולים בנגב,פרקים, 1949 – 1959, א"ט, 1979 טלמון מ', "ההתיישבות החקלאית בנגב", בתוך יישוב הנגב (עורך מ' נאור), ירושלים תשמ"ז. פורת ח', הנגב: ממדבר לארץ מזרע, פיתוח ויישוב הנגב 1949 – 1956, ירושלים 2002. פורת ח', "מפעל הנגב – ממשרד משקם לגוף המיישב והמפתח בנגב", עיונים בתולדות ישראל 5, 1995.