בפרוס עלינו השנה החדשה, לבנו מלא תקווה שזו תהיה שנה טובה יותר מקודמותיה, שנה של ביטחון ושגשוג כלכלי, שנה של צמיחה ובשורות טובות. שנת בריאות ואהבה, ילדים ותקווה.
בשנת התשע״ז, בכ״ח באייר, ה-24 במאי 2017, נחגוג את יום ירושלים. אני מניח שלא יתקיפו אותנו דוקא באותו יום, כי אם ביום שני, עשרה ימים אחר כך.
יום שני יהיה החמישה ביוני, ובדיוק 50 שנה קודם לכן פרצה מלחמת ששת הימים. ששה ימים: החמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה ועשרה ביוני, ואחריהם אופוריה שנמשכה שש שנים בדיוק והובילה לשאננות ולמחדל בו כמעט ראינו את סופנו במלחמת יום הכיפורים ב-1973.
טקסים בישראל הם דבר מאוד מרשים. כמובן שזוכרים אנחנו גם טקס ממלכתי אחד בו נהרגה קצינה במהלך החזרות וההכנות, אך למעט נקודה כואבת זאת, ישראל יודעת לחגוג בצורה מאורגנת ומרשימה עד מאד. אין ספק שיום ירושלים ושבוע ״מלחמת ששת הימים״ יצוינו בשלל חגיגות וטקסים.
בעוד אנו חוגגים, אויבינו יצאו לפעולה.
ב-2017, יהיה זה ״שבוע הכיבוש״ ומטרתו להביא סוף לכיבוש (ואם כתוצאה נלוות יגיע גם סופה של מדינת ישראל, על אחת כמה וכמה - מה טוב!).
מדי שנה מתקיים ״שבוע האפרטהייד,״ ותושבי כל העולם כולו יודעים - תודות לנשיא קרטר - ש״ישראל היא אפרטהייד.״ מעטים בלבד יודעים מה זה שלטון אפרטהייד, או אפילו היכן הוא התקיים. אך העולם יודע בודאות שישראל שווה (כמו במשוואה באלגברה) לדבר הגרוע והמכוער ביותר שקיים, דבר איום, מפלצתי ממש.
אולי הנשיא אובמה, שמאד-מאד אוהב את ישראל ואת היהודים באשר הם, ישא את דגל הכוחות אלי קרב: ״הכיבוש הישראלי חייב לבוא אל קץ!״ ואולי לא. קרוב לודאי שהוא יצוות עצמו לקהילה המוסלמית בארה״ב וישמש בתור דובר-מדרבן. השנאה שם בוערת ממילא, והוא פשוט יוסיף שמן למדורה וחותם כשרות ואמינות.
אך בנגוד לשבוע האפרטהייד שכבר הפך למסורת, העובדה שישראל תחגוג 50 שנה לאחוד ירושלים ירתיח את שונאינו עד כך שהם ירגישו צורך עז, כביר ומדרבן לעשות מעשה, לגרום לישראל לפול, תוך שהם מסובבים את ידה עד כדי שתפלט צעקה מפיה, ומכים, מכים ומכים, עד זוב דם, כמעט עד צאת הנשמה.
הקרקע לכך פוריה ומוכנה. מזה שנים הכשירו את דעת הקהל הבינלאומית שמדינת ישראל מנסה לפוצץ, לשרוף ולהרוס את מסגד אל-אקצה, דבר שיגרור בעקבותיו מיליוני מוסלמים שיצעדו בקול גבורות על גבולות ישראל וישמידו בצדק רב כל אשר בדרכם. יהיה זה מסע המוסלמים המאמינים באשר הם לנקום את דם המסגד המקודש להם.
גם העולם המערבי הוכשר. משט טרור. מטס טרור. הכל למטרה נעלה - לשחרר את עזה הנצורה! לֹהביא לתושביה אספקה הומנוטרית. שכן הישראלים מרעיבים ומצמיאים את התושבים שם, אחרי שגנבו את מימיהם וזיהמו את הטבע.
אכן, בעבר היו מספר בעיות טכניות, אך אלו תוקנו זה מכבר. אספקה שפג תוקפה או אספקה שאיש לו זקוק לה - עכשיו פשוט מקיימים את המסעים בספינות או בטיסות ללא כל אספקה. חבל לטרוח.
למי שזוכר את מאות אלפי הטילים המאיימים על ישראל מעזה ומלבנון, אך ממשיך בחייו היומיומיים, הנה עוד איומים מוחשיים, מסוכנים לא פחות, והכל הולך להתרחש בקרוב.
אפילו כוחות הגייס החמישי בארץ מתכוננים. הם כבר הקימו גוף על וגורפים הון לתקציב הפעילות נגד ״חמישים שנה לכיבוש!״ אין אני מדבר על אזרחי ישראל הערביים. הם יצטרפו לכל מי שיתקוף את ישראל מבית או מחוץ. מדבר אני על אנשי רוח וספר, ישראלים-יהודים, אנשי דעה ומעשה שהרימו את דגל המרי: ״חייבים לסיים את הכיבוש!״ (וֹבדרך יש להעניש את ישראל על התנהגותה הנלוזה משך חמישים שנה!) הם גם חגגו את ״הכרזת מדינת פלשתין״ בטקס שדימה בעיניהם את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
בעוד אויבינו עיצבו והכשירו את דעת הקהל הבינלאומית שאין לנו כל זכות (גם לא זכות קיום), שהיהודים שווים לגרוע מכל - מחלות, טפילים, חיות רעות, מוצצי דם ולשד - ושלפיכך כל מה שיעלה בגורלנו מגיע לנו ומוצדק (אלו עיקרי תורת הדה-לגיטימציה, דמוניזציה ודה-הומניציה, קרי הבסיס של האנטישמיות המוכרת ותנועת החרם של המאה ה-21), עומד קהל ניכר בקרבנו וצועק ״כל הכבוד. הללויה. עד כמה הם צודקים. החרימו! הכו! צאו לקרב, הכל כאן רקוב. הנה, אנחנו כלי עזר בידיכם! אנחנו בעד השלום, אנחנו צבא ׳שתי מדינות לשני עמים׳״.
שלב מעבר לשלום
יומיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים נאם ראש הממשלה לוי אשכול בכנסת. הוא הזכיר ש״בהוולד מדינת ישראל לפני 19 שנים, ביקשו צבאות ערב להחניקה באיבה. כשעמדה המדינה מולם ויכלה להם, נחתמו הסכמי שביתת הנשק. בהסכמים אלה נאמר במפורש, במילים ברורות, כי תכליתם להיות שלב מעבר לשלום. ואמנם כך התייחסה אליהם מדינת ישראל. אולם, במשך השנים נוכחנו כי שכנינו רואים בהסכמים אלה אמצעי להרוויח זמן כדי להתכונן לתוקפנות מחודשת, במגמה להכחיד את ישראל.״
דברים שנאמרו ב-1967 ותקפים חמישים שנה לאחר מכן בלי שנס ליחם. אויבינו החמאס וחיזבאללה נחושים להשמידנו, והזמן שניתן בידם כתוצאה מהסכמי שביתות הנשק (ה״הודנה״ למיניהן) מאפשר להם להגדיל את מצבורי הטילים ושאר אמצעי הלחימה בידיהם, לפתח דרכי לחימה חדשות (דוגמאת מנהרות) ולאמן את אנשיהם.
לוי אשכול מזכיר לאומות העולם: ״מדינת ישראל קמה והתקיימה בזכות, ועם זאת נאלצה להלחם ולחזור ולהלחם על זכותה.״
חמישים שנה אחר כך, מזכיר האו״ם נחוש בדעתו ש״ההתנחלויות (ביהודה ושומרון וירושלים) הן בלתי חוקיות.״ מזכיר האו״ם יוצר מסגרת חדשה, לפיה ניתן לשנות את החוק הבינלאומי בהנף יד, ואחיזתה של מדינת ישראל על ארצה הופכת לבלתי חוקית בעליל.
״לעמי ערב ברצוני לומר,״ דברי ראש הממשלה, ״עם ישראל שורשיו בארץ הזאת עמוקים כימי עולם. במשך הדורות שמר ישראל בתפוצותיו על קשריו הרוחניים והגשמיים עם ארץ זו, ומעולם לא נותק ממנה גם בלכתו בגולה. ובמקביל שמרה לנו הארץ אמונים ולא המתמכרה לשום עם זר. זכותנו ההיסטורית הרוחנית הזו אושרה במשפט העמים וחושלה על סדן המציאות. היום נוכח העולם כולו לדעת כי אין כוח שיוכל לעקרנו מארץ זו. ייחוד זה של עמנו וקשריו עם הארץ אין להם אח ומשל בתולדות העמים ... קשרינו עם ארץ זו הם עמוקים מני ים.״
לא רק שמזכיר האו״ם מתעלם מהבסיס המשפטי, כיון שהעולם נוכח שאין כוח שיוכל לעקרנו מארץ זו, הוא עשה ״הבה נתחכמה.״ הישראלים עצמם עושים את העבודה של סרוס עצמי, ומסתבר שעבורם זה הוא תענוג (מעוות לחלוטין, אך מתענגים הם על כך בכל זאת).
יתרה מזאת, במקרה שלא יעלה בידם של הישראלים יפי הנפש להזיק למדינה במידה מספקת, הרי שקם לו ערפאת ולקח לו (שלא בהשאלה, כי אם בגזילה) את כל מה ששלנו, והוא משתמש בהם כאילו היו שלו, והעולם קיבל זאת בזרועות פתוחות.
אין יותר ישראל, וליהודים אין כל קשר לאותה חלקת ארץ. הם באו בשקר, באו לגזול, וצריכים הם לארוז את הפקלאות ולחזור לארצות מוצאותיהם.
הר-הבית לא היה ולא נברא, אתר מורשת מוסלמי מימים ימימה.
מתרפק אני על העבר. דבריו של לוי אשכול: ״היו אלה ימים נוראי הוד. עמנו יזכור אותם לדורי דורות. היו אלה ימים של התעלות האדם ונפשו. כל העם כולו התגייס להלחם על חייו ועל תקוותו. כל אחד חש כי עליו המלאכה לעשותה, הוא עשה את המוטל עליו, איש איש על משמרתו.״ (12 ביוני, 1967)
כך היה בעבר, אך שכחנו. היום כל אחד עבור עצמו, וכמעט לכולם דרכון שני, אזרחות שלישית, ״למקרה הצורך.״ אלו גרים בברלין ואלו בניו-יורק. לונדון ולוס אנג׳לס. גם בסן פרנציסקו ובמלבורן. בכל נקודה בעולם, שם אנחנו נמצאים.
אילו רק היינו זוכרים את אותו נסיון, בו התגייסנו כולנו כאחד להגן על עצם קיומנו ועל תקוותנו, עם ״נאמן לעצמו וצופה בביטחון לקראת העתיד ובעזרת צור ישראל וגואלו ישכון ישראל לבטח.״
בפרוס עלינו השנה החדשה, לו רק היינו מנצלים קמצוץ משני ימי המנוחה וחוזרים למקורות, עושים חשבון נפש ונזכרים שבראש וראשונה, לפני כל דבר אחר, ״זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית״ (מתוך מגילת העצמאות).
