וסי ביילין מ
ישראל היום מקדיש את טורו השבועי ב"ישראל השבוע" להספד לפרס, והפעם בטקט.
ביילין בוחר לדון בדינמיקה המורכבת בין ה"לוזריות" של פרס, לבין גדולתו בעולם, באנקדוטה הבאה אותה הוא מתאר:
"אני זוכר אירוע שהתרחש דווקא כאשר כוכבו לא זרח. היה זה באותם ימים, אחר שהפסיד באופן מפתיע ל
משה קצב, וחזר לתפקיד הפתטי משהו של השר במשרד המיותר לפיתוח הנגב והגליל. הוא נסע לארה"ב, וביקש ללכת להצגה בברודוויי. כשהגיע לאולם החלו מחיאות כפיים סוערות, והקהל קם על רגליו. הוא לא הבין במה מדובר, וסבר לרגע - כך סיפר לי מי שהיה איתו שם - כי הייתה זו מקדמה שהעניק הקהל לשחקנים עוד לפני תחילת ההצגה. חלפו שניות ארוכות עד שהבין שהקהל קם משום שזיהה אותו".
ביילין מציין את פרס כ"נביא בעירו". הוא ניבא מראש הן את הנחיצות של "מבצע סיני", והן את הנחיצות של השלום עם הירדנים;
פרס, לשיטת ביילין, הוא איש העתיד, אשר בערוב ימיו העלה על נס את המכונית החשמלית ואת הננו - טכנולוגיה, כחלק מחזון העתיד הטכנולוגי שלו (לצד חזון העתיד המדיני שלו).