חגי ישראל צבעוניים הם ומאירים בססגוניותם. סעודת ליל ראש-השנה על שלל סימניה: תפוח בדבש - לשנה טובה ומתוקה. גרגרי הרימון האדמדמים - לריבוי זכויות ומצוות. ראש הדג - שנהייה לראש וכן שאר הסימנים לשנה טובה ומבורכת ולזכייה בדין.
חג הסוכות מרובה הוא במצוות. אכילה בסוכה מקורה בירק וענפי עצים. מקושטת בקישוטי נייר צבעוניים ותמונות ססגוניות. נטילת ארבעת המינים ושמחת החג הממשיכה לשמיני עצרת-שמחת תורה - על השירים והריקודים, ההקפות בלווית ספרי התורה ודגלי הילדים.
חג החנוכה מרובה הוא בסמלים. נרות החנוכה וסוגי החנוכיות, לביבות, סופגניות, מאכלי גבינה ודמי חנוכה. פורים חג השמחה עם קריאת המגילה והכאת המן, תחפושות, שתיית יין ושיכר ומשלוחי מנות. ההכנות והקניות לקראת חג הפסח, ניקיון הבית והכשרתו, ליל הסדר המרומם, ניחוח המצות, הקערה וארבעת הכוסות, קריאת ההגדה ומתנות האפיקומן.
חג השבועות ליל שימורים של תיקון ולימוד תורה בבית הכנסת המקושט במיני ירק ואכילת מאכלי חלב.
בתוך אותם מועדים וחגים המאירים והזוהרים, בולט היום הגדול והקדוש בשנה, שבת שבתון, חג שהוא ללא סעודות, ללא זמירות ושירה אלא מנגינות בתפילה, חג ללא צבעים הבוהק בלובנו כי מנהג ישראל ללכת בו בבגדי לבן ויום הכיפורים ייקרא.
עולם החומר
מיוחד הוא היום שגם יהודים שאינם מקפידים על שמירת מצוות כל השנה ואינם נמנים על באי בית הכנסת, דווקא ביום הכיפורים פוקדים את בית הכנסת בצום ובתפילה. הוא גם היום היחיד בשנה שהציווי להתענות בו נאמר במפורש בתורה: "והייתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו..."(ויקרא ט"ז, ל"א). הצום לא בא רק לכפר על עוונות, יש לו משמעות נוספת שביום הכיפורים כאשר אצל כל יהודי מתגלה הנקודה היהודית הפנימית, הוא מתנתק לחלוטין מעולם החומר - האכילה והשתייה, כל אותם צרכים טבעיים של הגוף, ועם הצום הוא מתנתק מעולם החומר לובש לבן ודומה למלאך.
על יום-הכיפורים נאמר: "עיצומו של יום מכפר" (שבועות י"ג, ע"א). כלומר, ביום הכיפורים עצמו יש בו את הכוח של הכפרה. במשך השנה קורה שהאדם חוטא, מכתים נשמתו בכתמים, וצריך לנקותם ולתקנם. הכתמים והפגמים הם חיצוניים בלבד. עמוק בפנימיותו כל אדם הוא זך ונקי. נפש היהודי טהורה וקדושה, ורק יצרו הוא שמחטיאו בניגוד לרצונו האמיתי.
אמת פנימית זו מוסתרת בדרך כלל ואין היא מתגלה. אולם ביום הכיפורים נקלפות השכבות החיצוניות, והנשמה הפנימית מתגלה במלוא זוהרה. הקב"ה מתקרב אלינו ביום הזה, והדבר מעורר את הנשמה שבקרבנו להסיר מעליה את כל השכבות החיצוניות ולגלות את מהותה האמתית. כל זה מותנה בקיום מצוות יום הכיפורים כפי שמצינו בספר ויקרא: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם, כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה..." (כ"ג, כ"ט - ל'). אם חלילה מפירים את הצום, חל הכלל "אין קטגור נעשה סנגור" (ראש השנה כ"ו, ע"א). כלומר, הואיל ועל-ידי הפרת הצום נעשה יום הכיפורים עצמו גורם מפליל, אין הוא יכול לסנגר ולכפר. אולי משום כך מקפיד רובו הגדול של העם היהודי לשמור את צום יום הכיפורים כהלכתו.
לגבי כפרת העוונות ביום הכיפורים קיימת מחלוקת במסכת שבועות (י"ג, ע"א) בין חכמים ובין רבי יהודה. חכמים סוברים ש"יום הכיפורים אינו מכפר אלא על השבים", ואילו רבי יהודה חולק על דעת חכמים וסובר ש"בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר". הסיבה לדבריו ש"עיצומו של יום מכפר" (שבועות י"ג, ע"א). בעיון בסוגיה שהכול מודים ש"עיצומו של יום מכפר". עצם מהותו של יום הכיפורים מכפר. אלא שלדעת רבי יהודה מחד-גיסא קדושתו של היום כל כך גדולה עד שהוא מכפר על אלו שלא שבו בתשובה. מאידך-גיסא חכמים סבורים שהתנאי לכפרה שנוצרה על-ידי יום הכיפורים היא התשובה.
לכן ראוי להיות יום זה יום חנינה לעם ישראל, בו הקב"ה יושב על כיסא רחמים וחונן את בריותיו ומעניק להם הזדמנות שנייה לשנות את דרכיהם. האדם מישראל צריך להישמר מלחלל את קדושת היום ולשבות מכל עשייה פיזית ואנושית. תפקידו לפנות את מקומו, להתבטל ולאפשר ליום הקדוש לפעול. יפים הדברים שכתב הרב קוק בספרו עולת ראייה ח"א עמ' קס"ז: "כל חטא ועוון שהם באים מתוך השפעתם, מתכפרים בקדושת "עיצומו של יום".
