אני אשאר תמיד - כל חיי בע"ה ובלי נדר, נאמן לנקיטת עמדה ודעה אך ורק על-פי נגיעת הנושא לתורת ה' ולדת ישראל. מותו של מר
שמעון פרס יכול להיבחן באלף כיוונים אבל כיוון הבחינה שלי עליו הוא אך ורק על-פי היהדות. וכדי שלא תיטעו הרי שהכיוון שלי איננו לבחון את מר פרס על-פי כמה כספים הוא העביר למוסדות תורה או כמה חרדים הוא שחרר מהצבא בעת שהשאר לחמו בין
שמים וארץ להצלת עצמם ומשפחותיהם. היהדות אצלי היא יחסו של כל אחד לא רק לגדולי ישראל - יחס חיובי שיכול לנבוע מאינטרסים פוליטיים צרים, אלא היחס לקדושי ישראל. ובראש רשימת קדושי ישראל עומד מי שהוא או צאצאו יהיה מלך המשיח: דוד המלך. ובנקודה זו לעולם לא אשכח את מה שעולל שמעון פרס לדמותו של האיש המסמל יותר מכל את גיבור האומה היהודית - רוחנית וגשמית כאחד, דוד מלך ישראל, שהוא היחיד בתורותינו שעליו נאמר לא במקרה גם "חי וקיים". לצערי הרב מר שמעון פרס מעולם לא התנצל על ביזויו של קדוש ישראל, ביזיון שגם שונאי דת ישראל כשולמית אלוני,
אורי אבנרי והבן והאב לבית לפיד לא העזו לעולל.
ב-19 לדצמבר 1994 עלתה בפרלמנט הישראלי הצעת אי-אמון בממשלה מטעם סיעות "
יהדות התורה", המפד"ל (ה"בית היהודי של היום) וסיעת "מולדת" של ח"כ המנוח
רחבעם זאבי. ההצעה אומנם נדחתה אבל דיון סוער התקיים אז סביב ביזויו של דוד המלך. גם ח"כ האשם מחמיד - איש
חד"ש וראש עיריית אום אל-פחם, נחלץ לצד הח"כים החרדים והדתיים, להגן כבוד המלך שבוזה, ואף טען כי באיסלאם רואים בדוד המלך נביא קדוש, אף גבוה יותר ממעלת המלכות שלו. הדיון הזה עלה לאחר שבדיון קודם התעורר ויכוח בין הח"כים החרדים לממשלת השמאל, ומר שמעון פרס - כדי לפגוע ברגשות החרדים ושאר היהודים המאמינים שנציגיהם לא היו חברים בממשלתו, הוא ביזה את דוד המלך וטען שהוא עצמו איננו כדוד המלך, שטייל בין הגגות בשעת מלחמה כדי לחפש נשים. זו לא הייתה עוד אמירה פוליטית, במסגרת דיונים רעיוניים, אלא הכפשת הגדול והקדוש לדת ישראל, ומסתבר שגם לאיסלאם. זו הייתה פגיעה של פוליטיקאי יהודי בקדוש מכל ליהודים ומתוך בורות רעיונית ומחקרית ואי ידעה והכרה של מדרשי חז"ל. בהגדה של פסח הרשע נקרא כך ומובדל משלושת הבנים האחרים משום שהוציא עצמו מכלל ישראל כששאל "מה לכם העבודה הזו"?, ולכן אנחנו מצווים להקהות את שיננו נגדו. שמעון פרס - בפוגעו בדוד המלך, הוכיח כי מקומו שלו איננו קבוע במורשת הקודש היהודית אלא שהוציא עמנו מהכלל. במפלגת העבודה - ואפילו במר"צ של אז, התביישו כולם בביזוי הזה. ח"כ חרדי אחד - הרב אברהם ורדיגר ע"ה, מפא"י, אף לקה בליבו ופונה לבית החולים במהירות, בעקבות שמיעת דברי הבלע הללו. השר
דוד ליבאי - אז שר המשפטים, עלה לענות בשם הממשלה ורק משפט אחד הוא שחרר מבושה: "דוד מלך ישראל חי וקיים".
דקה אחת
מאז עברו לא פחות מעשרים ושתים שנה. שמעון פרס - רה"מ, שר החוץ, נשיא המדינה, שר הביטחון ועוד מיני תפקידים ותארים, הסתובב בכל העולם ובכל מקום העניק כבוד ויקר למורשת העם שאותו ביקר, ומעל לכל הוא העלה על נס והאדיר את האפיפיור הנוצרי מרומא בפגישתו עימו. ייתכן שמעשיו אלה היה להם יסוד חיובי ביחס ישראל לאומות העולם, אבל בכל אותם מסעות, בארץ ובחו"ל, הוא לא מצא דקה אחת להתנצל על דברי הבלע שהטיח נגד האיש הקדוש מכל לעם ישראל, עלי אדמות ושליח ה', אותו מלך שהוא הדמות למלך המושלם ביהדות, ולנביא האמת והצדק באיסלאם. אותו מלך שכולנו מצפים לו, או ליוצא חלציו, שיגאלנו שנית.
יתכן שמר פרס העביר כספי עתק למוסדות תורה ושחרר עשרות אלפי תלמידי חכמים מהצבא, אבל לפי יחסו לדוד המלך הרי שלא מאהבת מדרכי היהודי הוא עשה זאת אלא מתוך אינטרס צר ולא יותר מכך, ומכאן שכל נכרי היה יכול לעשות זאת מתוך אינטרסים פוליטיים אוהדים יותר. ייתכן שמר פרס היה "מר ביטחון" בעיני רבים אבל מי שמטיח עלבונות במלך השיח איננו יכול להיות דוגמה יהודית לביטחון אמיתי לעם ישראל, מתוך האמונה הצרופה ב-ה' ובמשיחו, אלא שהוא עוד אחד שמאמין במשפט ההבל של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". אינני מתפלא שנושא השלום מעולם לא צלח לאיש הזה כי המילה "שלום" היא שמו של הקב"ה ומי שאיננו מבין שללא קשירת שמו של הקב"ה לכל השתדלות של שלום לא יהיה שלום, הרי שברור שהשם הטוב יפר את עצת ההשתדלות שלו לשלום. הערבים - וכל גורם זר אחר, אינם פועלים בחלל עצמאי אלא עושים את רצון השם יתברך והשם יתברך הוא זה שנתן להם שוב ושוב להפר את השתדלות השלום של פרס, שהרי אין לטמא זכות לזכות את הטהור בשולי מותו של מר פרס תהדהד שוב ושוב התנגדותו וזעמו של אותו פרס על ראש הממשלה
בנימין נתניהו, כאשר רק לפני כחודשיים ביקש נתניהו לפתוח את תיקי האימוץ וגנזך פרשת ילדי תימן ואילו פרס, זה שהיה באותם ימים אפלים איש אמונו של בן-גוריון - רה"מ בימי העלמם של ילדי תימן, קם בסערה נגד הפתיחה הזו. יש כאן יותר מתחושה נעלמה שלמר פרס היה בהחלט מה להסתיר. ימים יגידו...
כל אותם חרדים - ורבניהם, המצטרפים לבכייה הגדולה על פרס, ובמיוחד מציינים את הכספים להם זכו ממנו, הם גם עוקרים במעשה זה את הקרקע של נאמנותם לדת ישראל, ובראש ובראשונה לבואו של מלך המשיח. כיום "יהדות התורה" וה"בית היהודי" נוהגים באותה צביעות שנהגה
ש"ס באותו דיון של לפני 22 שנה בפרלמנט הישראלי. ש"ס - שהייתה חברה אז בממשלת השמאל, הדירה רגליה מהדיון ההוא, והעדיפה את "כבוד הכופתאות" על פני האמונה במלך המשיח.
הפעם - בהלוויתו של האיש שלא עשה תשובה ונפטר בחודש התשובה, ש"ס הצבועה כבר לא לבד. גם ה"בית היהודי", ובמיוחד "יהדות התורה", ניצבים לידה כמפקדי משמרת הצביעות.
