מצער היה לקרוא מאמר, המוקדש לשירתו של אברהם שלונסקי ב
עיתון הארץ, שמחברו מנחם בן היטיב לעלות על שרטון רכילאי ומציצני מהדרגה הנמוכה והעלובה ביותר, שבינו ובין גדולתו של המשורר אברהם שלונסקי אין מאומה.
כותרת משנה עם פתיחה ארוכה וצעקנית, שאין בינה ובין שירה וספרות, עריכה ותרגום מאומה- התמקדה באשתו האחת, שהתאבדה בקפיצה מהחלון, אהבתו לאשה אחרת שהייתה נשואה לסופר אחר, והמשך מפורט של התאהבויות מאוחרות לעת זקנה לשתי נשים ואחריהן בקינוח של "התאהבות ממושכת אחת בדורה טיטלבוים ובהמשך עוד התאהבות אחת בצילה שמיר". ובהמשך עוד שלל סיפורים מציצנים, שמצאתי לנכון לא להביאם.
כותרות משנה צעקניות וארוכות, שהיו מתאימות בהחלט לעיתונות צהובה, מצאו להן מקום של כבוד במוסף ספרותי, המתיימר להיות מוסף רציני ותרבותי של עיתון רציני.
חבל שהעורך
בני ציפר, המופקד על המוסף הספרותי של
עיתון הארץ, מעד ונתן במה למה שהיה מתאים לעלוּב שבצהובונים של העיתונות.
מצער, שעיתון הארץ מצא לנכון לא לפרסם אפילו במדור מכתבים למערכת מכתב קצר של החתום מטה ובו ארבע שורות של תמיהה ממנוי ותיק על העיתון, תמיהה רק על כותרות המשנה והפתיח של המאמר.
קיימת תופעה מצערת. אברהם שלונסקי המשורר והעורך, המתרגם והמסאי - אחד מעמודי התווך של עולם הספרות - נמנה לשורה ארוכה של אנשי אומנות, שאבק השכחה פוקד אותם.
לגאול את אברהם שלונסקי באמצעות כותרת וכותרות משנה "כחולות" הן רק מחללות את כבודו. הן רק פוגעות בכבודה של הספרות, וחבל.
המבקר מנחם בן - שהסתער בשצף קצף על זמרים מזרחיים, שהביאו איתם רדידות ללשון העברית - הוא זה שמביא את הרדידות על גבול הפונוגרפיה לביקורת הספרותית.
לתועבה זו נתן עיתון הארץ במה.
