רקע כללי
ראשית, בפתח הדברים למען הגילוי הנאות, אני לא ממשפחת הליכוד ולא ממצביעי נתניהו למרות שיש לי ביקורת לא מעטה עליו ועל התנהלותו, רוצה אני בכל מאודי ששלום ישכון בינינו לבין שכנינו, אך כמובן לא במחיר סיכון עתידה של מדינת ישראל.
לאחרונה רבו ההתבטאויות בדבר קידום הצורך בהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל, דבר שיביא בסופו של תהליך את השקט המיוחל למדינת ישראל ואת סיומו של הסכסוך רב השנים. אך נראה שכיום, וככל שחולפים הימים, המצב הפוליטי והמדיני אינו מאפשר זאת והפתרון רחוק מתמיד.
סיסמאות וקריאות לדחוק ב
ממשלה כמו: "אנו כמדינה צריכים להוביל ולא להיות מובלים", או "שתי מדינות לשני עמים " מיד ועכשיו ככותרת וככינוי לצד שמות הפעילים לכיוון זה והפגנות לכך לדוגמה התנועה "נשים למען שלום" ועוד,הן רבות ופועלות ברשתות החברתיות ויוצרות ויכוח חריף וקרע עם אלה שלא מאמינים בכך.
הצעת "שתי המדינות לשני העמים", כלומר נסיגה ישראלית מכל הגדה המערבית או מרובה, והקמת מדינה פלשתינית בשטחים שיפונו, הפכה בשנים האחרונות ללהיט המוביל במצעד ההצעות להסדר של הקהילה הבין לאומית וגורמי האופוזיציה הדוגלת בכך מבלי להצביע מפורשות על הסיכונים בכך למדינת ישראל.
המצבים והאפשרויות
הקריאות לממשלה והלחץ מבית ומבחוץ להוביל מהלך מדיני ולא להיות מובלת - הולכות ומתרבות, כאשר ברור שהובלה משמעותה גילוי אסטרטגיה מדינית וביטחונית קבל עם ועולם שלא לצורך.
וכיום לפי הבנתי קיימות מספר אפשריות מדיניות עיקריות כדלקמן:
א. להמשיך במצב הקיים כיום, לא לקפוץ למשא-ומתן עם תנאים מוקדמים כפי שדורשים הפלשתינים, מהלך ששכרו יצא בהפסדו בכל המובנים, ולהחזיק מעמד מול הלחצים של הקהילה הבין לאומית עד שימצא הזמן המתאים לכך.
ב. לפעול למשא-ומתן בלי תנאים מוקדמים, אך בלי לוותר על ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ללא זכות שיבה של הפליטים וללא תביעות נוספות ולהביא בכך לקץ הסכסוך.
ג. לספח את השטחים כדרישת הימין הקיצוני ולהפוך למדינת לאום אחת עם כל החסרונות המדיניים והחברתיים למהלך קיצוני זה והם רבים.
ד. להיפרד חד-צדדית מהפלשתינים, ללא הסכמתם, אלא רק מה שטוב והכרחי למדינת ישראל וביטחונה. מהלך זה קשה מאוד לביצוע ללא פרטנר.
ה. לאמץ את היוזמה של תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" על מרכיביה השונים, להציגה בפני הגורמים המתונים ולהגיע להסדר אזורי לרבות הרשות הפלשתינית.
לגבי היוזמה וההובלה, מה להוביל ולמה?
הפלשתינים, נכון להיום, לא מוכנים להתקדם בשום אופן ללא קבלת דרישותיהם ועושים הכול שהקהילה הבין לאומית תכפה עלינו את תנאיהם, לרבות הסתה פרועה והכרזות על אי-הכרה במדינה יהודית ושלא יישאר במדינת פלשתין לכשתקום - אפילו יהודי אחד. אז מה יש להוביל?
ואם להוביל כמו שדורשים צדקנים למיניהם, המשמעות של יוזמת ההובלה היא קודם כל לתת ולוותר כי הרי ללא זאת לא תתקיים כל הובלה מעשית והתקדמות מצד ישראל. ואם לתת, מה בדיוק לתת ועל מה לוותר? מה נקבל בתמורה ואיך יישמר ביטחוננו? האם נקבל שלום מלא וללא כל תביעות נוספות ויבוא הקץ לסכסוך שמתרחש למעלה ממאה שנה או ששוב יהיו כל הסיכומים וההתחייבויות על כרעי תרנגולת ויתחיל סבב אלימות נוסף וחוזר חלילה.
ועדיין לא דברנו על החמאס שלגביו אין חילוקי דעות של מומחים שאחרי הבחירות בגדה - ישלוט בשטח תוך שאיננו מוותר על אמנתו ומטרותיו להשמיד את ישראל. עלולה לקום בגדה מדינת חמאסטן או ישות איסלאמית רדיקלית מזרחית לנו ולא חסר כאלה עם כל המשמעויות הביטחוניות לגבי מדינת ישראל.
במידה ואכן ייכרת הסכם בינם לבינינו, הכולל החלטה על פינוי, יש להניח בוודאות שבישראל יוצר קרע עמוק וסכנה למלחמת אחים שעלולה לפרוץ בעקבות פינוי ישובים, מאחזים ו
מתנחלים וכל זה בנוסף להיבטים ביטחוניים נוספים שיהיו לרעת ישראל.
לכן, לבוא ולומר שהממשלה צריכה להוביל בכל מחיר ובכך יבוא הפתרון והשלום יגיע, זו טעות יסודית כיון שיוצרו מצבים מסובכים ובלתי הפיכים. ולכן, אפשרות א' לעיל בה נוקטת הממשלה כיום היא הסבירה ביותר, תוך המתנה לפלשתינים שיוותרו על דרישותיהם הבסיסיות אם באמצעות לחץ הקהילה הבינלאומית עליהם ואם לגרום שיתעייפו, יתפכחו ויבינו שעליהם לוותר.
עובדתית, לא נכון שהממשלה לא עושה דבר בעניין המדיני ודווקא ממשלה זו, הנחשבת לממשלה ימנית, עשתה ויזמה לא מעט בכדי להגיע להסדר מדיני: היא הקפיאה את הבנייה בהתנחלויות, קיימה משא-ומתן ישיר עם הרש"פ בהובלת
ציפי לבני (אני מחכה בתקווה לפרסום ספרה כדי שנדע ונבין מה קרה שם) ומודיעה השכם והערב שהיא מוכנה להמשיך במשא-ומתן ישיר אך ללא תנאים מוקדמים. מי שלא הגיב זוהי הרשות הפלשתינית, שבטוחה שבלחץ הקהילה הבין לאומית יתקבלו דרישותיה .
יש לזכור שב שנת 2000 במסגרת דיוני קיימפ דיויד
אהוד ברק הציע להם הרבה, והם דחו את על הסף,אפילו
ביל קלינטון הודה שהאשמה היא אצל הפלשתינים, גם
אהוד אולמרט הציע לאבו מאזן הצעה של עולם ומלואו אפילו עם זכות שיבה חלקית של פליטים, ההצעה הנדיבה ביותר לא נענתה. אז מה אנו צריכים להבין מכך, שהם לא רוצים וגם לא יכולים.
אם לסכם את דרישותיהם של הפלשתינים הם כך: חזרה לגבולות 67 עם חילופי שטחים. הכרה בזכות השיבה לפליטים. אי-הסכמה להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ירושלים כבירת המדינה הפלשתינית תוך שליטה על המקומות הקדושים לשלוש הדתות באגן הקדוש. סירוב מוחלט להכיר בהסכם סופי, קץ הסכסוך והימנעות מתביעות נוספות.
לסיכום הדברים
אין מקום להובלה וליוזמה מדינית עד שהפלשתינים, בין אם בלחץ בין לאומי ובין אם לאו הם יבינו ויפנימו שעליהם לשנות את תביעותיהם ודרישותיהם ועד אז טוב עושה הממשלה והעומד בראשה שלא זזה מעמדתה ולא מחליטה דבר חרף הלחצים הרבים מבית ומחוץ.
מצד שני, אני חושב שאין טעם בסיפוח זוחל ובפעולות של בניה בהתנחלויות והקמת ישובים חדשים במקומות שצפויים לפינוי במידה ואכן יהיה הסדר. כמו-כן, להשאיר את הסטטוס-קוו בירושלים ובמקומות הקדושים ללא שינוי. כל נגיעה בנושאים אלה - לא תפעל לטובתנו.
אך לפני כן רצוי מאד, שיבוצע משאל עם, עם שאלה אחת לציבור האם אתה בעד שתי מדינות לשני עמים או לא? כי חשוב בנושא כה חשוב לעתיד מדינת ישראל יהיו לממשלה את עמדת הציבור בישראל לפני קיום מהלכים.
מאידך-גיסא, הייתי מציע להתחיל לאמץ ולבחון בשקט, כלפי פנים בלבד, את האפשרות והיוזמה של מתווה התנועה "המפקדים למען ביטחון ישראל" אשר מהווה אלטרנטיבה טובה לאלה בתוכנו, והם רבים, שמיואשים קצת מהסיפוח הזוחל של הימין ומהאשליות להשגת הסכם שלום משמאל. אין צורך לתמוך בכל מילה במתווה זה, יש נקודות שראויות לליבון נוסף. כמו-כן יש מספר נושאים, שמחייבים את הסכמת הפרטנר הפלשתיני.
אבל נדמה שמדובר במתווה שמוציא את השיח הציבורי מהדיכוטומיה המייגעת של "שמאל" מול "ימין". יש אופציה נוספת שחשוב להתייחס אליה.
מי ייתן והממשלה תאמץ אותה ותתחיל לפעול אך לא בחופזה והוא עדיף מפתרון מהיר וחפוז שכישלונו ידוע מראש. העמימות המדינית משרתת מבחינה זאת את המציאות ואת האינטרס הישראלי, ואין להצר על כך.
