הגיע הזמן להתייחס במידה הנכונה והראויה לדוח
מבקר המדינה, המצביע על כשל-לחימתו של צה"ל במנהרות "צוק איתן". אחרי ככלות הכל אין להתעלם מן העובדה שהופקו בינתיים הלקחים הדרושים. אלה הרי זכו לביטוי הולם בדוח של האלוף
יוסי בכר, שמונה על-ידי צה"ל עצמו, ושבו הצביע על הפגמים ועל המסקנות המתבקשות מהקרב שהתנהל בשעתו במנהרות.
בתוך כך אין גם לשכוח שמזה שנה תמימה שוקד הרמטכ"ל
גדי איזנקוט על אימונו של צה"ל לקראת הסיבוב הבא, אם חלילה יפרוץ, ושקרוב לוודאי ישוב ויתנהל גם הפעם סביב אותן מנהרות מטרידות, ומן הסתם גם בממדים גדולים עוד יותר.
עם זאת ראוי להודות ש-34 מנהרות מבצע צוק איתן לא היו, בסופו של דבר, איום אסטרטגי ממשי ליישובי עוטף-עזה בנגב, וכי צה"ל הצליח לצבור מודיעין רב בנושא. צריך גם לזכור שלמבצע הזה נגררה ישראל בעל-כורחה ושהצליחה לעמוד בו כסלע איתן.
אמון וגיבוי
אף שאינני נמנה עם חסידי מהלכיו של ראש הממשלה,
בנימין נתניהו - הוא ראוי, לפחות הפעם, לאמון ולגיבוי מלאים גם מצד מתנגדים לו, כמוני, בזכות הפגיעה בתשתית החמאס. אין גם לשכוח שבמבצע צוק איתן הוא הקפיד להוליך קו מתון ושקול, ולא של "עליהום" של שש-אלי-קרב, שהרי מי כמוהו ידע את ההשלכות הקשות שעלול היה מבצע שכזה לגרור אחריו, בלא אמצעי-בלימה נדרשים.
גם אם חמאס חצה את הגבול במבצע צוק איתן, וראוי היה, לפיכך, לרוצץ את ראשו - המחיר הנדרש למשימה הכבדה היה, ללא צל של ספק, גבוה מדי, ולא היה משתלם בשל כך כלל וכלל. שהרי מי כמו נתניהו ידע שכניסה קרקעית לעזה עלולה הייתה לגבות בעקבותיה מרחץ-דמים אימתני, נוסח קרב-סטלינגרד בזמנו, ובד בבד גם הייתה תובעת ישיבה ממושכת בקן הצרעות הזה,.ולקיחת אחריות על תושביו. את כאב הראש הזה מנע נתניהו, ביחד עם שר הביטחון דאז, בוגי יעלון, והרמטכ"ל
בני גנץ, ועל כך הם ראויים ל"שאפו" - לא לגנאי!
