לפני מספר ימים עלה מנכ"ל "בצלם", חגי אלעד, על דוכן הנואמים במועצת הביטחון. עיקר דבריו נסב סביב התביעה מישראל, להפסיק את "הכיבוש", הנמשך כבר לטענתו למעלה מ-50 שנה.
אם יש צורך להפעיל כוח, אמר (רמז לכוח בינלאומי?), יש להפעיל אותו, ובלבד שישראל תסתלק מהשטחים שכבשה, שלא כחוק. איזה חוק בדיוק הפרה ישראל כאשר כבשה שטחים שהיו בידי ירדן, בתגובה למלחמה שכפו עליה? על כך לא ניתנה תשובה.
הייתה זו הפעם הראשונה, שעלה ישראלי על במת האו"ם/מועצת הביטחון, הידועה ב"אהדתה" המופלגת לישראל, במטרה אחת ויחידה: להעמיד את ישראל אל עמוד הקלון. לאלצה לעשות מעשה, שעל-פי מיטב הכרתם של מוסדותיה הנבחרים, הינו מנוגד בתכלית לצרכיה הביטחוניים הבסיסיים ביותר, ולפנות את השטחים שנכבשה במהלך מלחמת ששת הימים, שנכפתה עליה.
לפעמים נדמה כי לזיכרון ולמחשבות, הצפים ועולים במוחנו, לנוכח אירועים הפוקדים אותנו, יש קיום משלהם. הם עצמאיים. הם יכולים לעשות בנו כרצונם. להוביל את זרם התודעה שלנו למחוזות אחרים. לעיתים משונים. כך קרה שנזכרתי, בעת שחרקתי שיניים לנוכח התופעה הבזויה האמורה, באירוע אחר, מההיסטוריה הקרובה, גם שלנו, גם של גרמניה הנאצית. נזכרתי באחד, לורד האו האו. בוגד בריטי שערק לגרמניה, במהלך מלחמת העולם השנייה. משם, ממיקרופון ומתחנת שידור שהעמידו לרשותו הנאצים, חירף, קילל וגידף, באנגלית משובחת במיוחד, את ארצו - מולדתו, את בריטניה בשעותיה הקשות ביותר.
וויליאם ג'ויס, או 'לורד האו האו', כפי שכונה על-ידי הבריטים, היה שייך לאותה קבוצה שמנתה ברחבי העולם, כמה עשרות אלפים, יודעי ספר, למזלנו הרע, ששנאה יהודים באופן פתלוגי, וידעה לבנות לעצמה גם רובד תיאורטי. אליה הצטרפו, מאוחר יותר גם חלקים מהעולם המוסלמי/ערבי, שפרחו תחת שרביט המנצחים האנטישמי, של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני. היטלר, כשהופיע על במת זירת השנאה הזו, הפך את התופעה לחובקת מיליונים.
ב-1921, קיבל ג'ויס תואר ראשון בהצטיינות, בספרות אנגלית והחל להשתלב בתנועה הפאשיסטית הבריטית. הוא הפך למודיע והעביר ל-Mi5 ידיעות על הנעשה במפלגה הקומוניסטית ובארגוני השמאל. ב-1932 הצטרף למפלגה הפאשיסטית, והחל להתפרסם ב"זכות" נאומיו האנטישמיים. הוא נחשב לנואם כריזמטי וניחן בכושר רטורי משובח. ב-1937 הקים את הליגה הנאציונל-סוציאליסטית בבריטניה, סניף של המפלגה הנאצית בגרמניה ועם פרוץ המלחמה עקר עם אשתו (השנייה) לגרמניה וב-1940 קיבל אזרחות גרמנית והחל בשידוריו בתחילה מברלין לקראת סוף המלחמה עבר להמבורג.
הוא שידר משך כל שנות המלחמה. היטלר העניק לו שתי אותות הצטיינות בגין שרותו לגרמניה. שידוריו גרמו כאב ראש לא קטן למימשל הבריטי, שהיה נתון אז במאבק קשה מול חוגי שמאל וחוגים פציפיסטיים שונים בבריטניה, ומול תביעות להגיע לפשרה עם גרמניה. "אסור לנו לשפוך את דמנו
משפט ממושך
בעבור הפולנים, בעבור הקומוניסטים ובמיוחד לא, עבור היהודים", אמרו אלה. לדעת חוגים בשמאל הבריטי, ובמיוחד לדעת האיגודים המקצועיים, היה משקל רב במיוחד בשעותיה הקשות של בריטניה שהסתיימו למעשה רק עם ה-D-day, ב-6.6.44, הלא הוא מועד הפלישה הגדולה לצרפת.
שידוריו של גויס נאלמו דום רק ב-8.5.45, לאחר כניסת הבריטים להמבורג. הוא נתפס, נחקר ולאחר משפט ממושך, בו הושמעו גם הטענות הידועות (אז והיום), בגין "
חופש הביטוי", הוצא להורג בתליה.
ג'ויס עצמו, בשידוריו מגרמניה, לא סיכן את עצם הלחימה הבריטית, אולם הוא יצר מורת רוח רבה בקרב החיילים שנלחמו בחזית המערבית, ואח"כ בצפון אפריקה, בגין טענותיו האנטישמיות. וכאן נעוצה נקודת הביקורת המרכזית כלפי "בצלם".
הבעיה בהופעות מעין אלה של מנכ"ל "בצלם", חגי אלעד, בפורומים בינלאומיים, איננה מתמצית רק באירוע לגופו, אלא בכך שהיא יוצרת מעגלים מתרחבים והולכים של תמיכה והזדהות בחוגים נרחבים הרבה יותר. היא מחלישה את ישראל במלחמה הפוליטית הבינלאומית הקשה, שנכפתה עליה על-ידי הפלשתינים. היא מקשיחה את עורפם, במועד רגיש במיוחד, בו הם נקראים/נדרשים לבוא למו"מ. היא ממריצה ארגוני טרור כמו החמאס והחיזבאללה להתארגן ביתר שאת למלחמה הבאה נגד ישראל. וחמור מכל, היא מספקת למדינות כמו אירן את התשתית העתידית, את הרציונל, לפגוע בישראל עד כדי הרס משמעותי ביותר, בכך שהיא מספקת הצדקה מלאה למאבקה הטוטאלי בישראל, המפרה את החוק. הבמה שהאו"ם והפלשתינים סיפקו בחפץ לב לחגי אלעד, והדברים שהושמעו ממנה מהווה עוד השמטת לבנה במבנה הלגיטימציה של ישראל, ועוד הצדקה להחלטות מעין אלו של יוניצף בגין האי-זיקה בין ישראל למתחם הר-הבית.
לכן פעולה זו שעשה
ארגון בצלם היא בבחינת בגידה במדינת ישראל. אין מילים אחרות. היא איננה פחותה במשקלה מהמעשה שעשה לורד האו האו.
