במבחן האחריות - בנט או בר לב

"יש לי חבר שיש לו רסיס בישבן, ואמרו לו שאפשר לנתח אבל הוא יישאר נכה, אז הוא החליט להמשיך ולחיות עם זה. יש מצבים שהשאיפה לשלמות, יכולה לגרום ליותר נזק מתועלת" (נפתלי בנט, שר החינוך). "הכרזה על היפרדות ממרבית האוכלוסייה הפלשתינית תוכיח לקהילה הבינלאומית בכללותה כי אכן מדינת ישראל חותרת לפתרון הסכסוך ומוכנה להקריב רבות למענו ותעביר את הלחץ הבינלאומי אל הצד הפלשתיני. יתרה מזאת, החשש הפלשתיני הגדול ביותר הוא מהסדר ביניים שיהפוך להסדר של קבע. דווקא משום כך, ברגע שנכריז אנו שברירת המחדל למשא-ומתן, במקרה של כישלון, תהיה יצירת הסדר ביניים שכזה, בתנאים הנוחים לנו, האינטרס הפלשתיני להגיע להסדר אחר, של קבע, יתעצם מאוד ומדובר ביתרון גדול לישראל במשא-ומתן". (ח"כ עמר בר לב, מפלגת העבודה). אם בוחנים לעומקם של דברים את תוכניתם של בנט ובר לב למתווים הרשמיים שאותם הם מציגים, ניתן לדמיין את הקו המאפיין את הכמיהה למאבק הנחרצות הקשור לאופיה העתידי של מדינת ישראל. נפתלי בנט מציג תוכנית, שהיא לדבריו מתווה שאמור לבסס רוגע מצידם של הקהילה הבינלאומית בנוגע ללחץ התמידי על ישראל להגיע להסדר מדיני מול הפלשתינים. ואילו עמר בר לב מציג תוכנית, שבה האינטרס הישראלי הוא גיוס הקהילה הבינלאומית לצידה של מדינת ישראל על-ידי דחיקת הפלשתינים להגיע למצב בו הסדר ביניים מדיני יאיץ מבחינתם חתירה בלית ברירה להסדר קבע. שתי התוכניות מתייחסות יותר לקהילה הבינלאומית, מאשר לאמינות שניתן להגיע להסדר שלום כולל מול הפלשתינים.

ענייני קניין

בתוכנית של בנט מתבטאת המדיניות הישראלית, כפי שהוא עצמו וכחלק מאינטרס כולל של המגזר היהודי-התיישבותי ביהודה ושומרון, לראות את מדינת ישראל כמדינה שלמעשה מתיימרת לספח חלק משטחים אותם הקהילה הבינלאומית רואה כשטחים כבושים. התוכנית אינה מתייחסת בעצם לשאלה מדוע הוחלט בהסכמי אוסלו על שטחי C כשטחים בעלי שליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית, אלא פשוט רואה את הצורך לספחם בהתעלמות מוחלטת מענייני קניין ומשפט בינלאומי. אותה תוכנית למעשה מציגה את עצם העקרון שמדיניות כוחנית מצד הריבונות החזקה פי כמה וכמה מונים היא זו שאמורה לעצב את המציאות הישראלית, והיא אינה מעוניינת לראות למעשה מבחינה מוסרית את מאות הישובים הפלשתינים שנמצאים בשטחי B, ומתפרנסים מאדמות חקלאות שנמצאות בשטחי C. האשליה הגורסת כי סיפוח של 60% משטחי יהודה ושומרון יביא הרגעה ונורמליזציה לסכסוך הישראלי-פלשתיני, הינה בחזקת עורבא פרח והיא אינה מתייחסת בדיון עמוק לשאלה האם מדינת ישראל מעוניינת לנהל את הסכסוך לתמיד, או לגייס את העולם המערבי אליה על-מנת לנטרל אותו בחתירה לנטרול וקיבוע סופי ?! העמדה של בנט לגבי הענקת אזרחות לכבערך 50,000 הפלשתינים בשטחי C, שיביאו להרגעת הקהילה הבינלאומית בהקשר של "מדיניות האפרטהייד בגדה" עדיין אינה נתפסת בעולם כלגיטימית. ההתעלמות בהכרה הבינלאומית של פלשתין כמדינה משקיפה, היא בדיוק התוצאה שהביאה לכך כאשר מדינת ישראל אינה נמצאת כגורם יוזם וענייני. כמו גם הטענה כי "העולם בסופו של דבר יתרגל" למדיניות שמצמצמת את מרחב המחיה הפלשתיני לאוטונומיה צרה בשטחי A ו-B, מתעלמת מהתגובות החריפות של הקהילה הבינלאומית בראשות הממשל האמריקני, שקשורות לקידומם של מהלכי תכנון ובניין בהתנחלויות המבודדות. היתכנות המתווה אותו מציג בנט לראווה, למעשה יגרמו למדינת ישראל לגייס המון ממשאביה הביטחוניים והכלכליים לשעבוד "ההרגעה". לעומת זאת, תוכניתו של עמר בר לב מתמקדת ביצירת אופק מדיני עבור מדינת ישראל, וכתוצאה מכך גם עבור הפלשתינים ובתנאי לביטחונה של מדינת ישראל וכתוצאה מכך, ביטחונם ושגשוגם הכלכלי של הפלשתינים. מבחינת ההבנה וההסכמה הישראלית בדעה שלגבי גושי ההתיישבות העיקריים מיהודה ושומרון, אשר יסופחו למדינת ישראל כחלק מהסכם סופי שיגובש, קיים הצורך המיידי להכרזה מצידה של מדינת ישראל על היפרדות מדינית ממרבית האוכלוסייה הפלשתינית ביהודה ושומרון, ובתוך כדי להפסיק את התכנון והבניה מחוץ לגושי ההתיישבות. מבחינת הפיצויים שלהם כמובן יהיו זכאים המתיישבים ביהודה ושומרון, תבוצע חקיקת בזק של 'חוק פינוי-פיצוי מרצון' לתושבים שמחוץ לגושי ההתיישבות בלבד, והמדינה תרכוש את הבעלות על הבתים של המתפנים לאחר הערכת עלויות הבתים על-ידי שמאי ממשלתי על-פי הערך הנכון לאותה שנה.

מה מדינת ישראל מרוויחה מכך?

בראש ובראשונה, אופק לציונות של מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי מובהק. האינטרס הפלשתיני בעל הכמיהה למדינה דו לאומית עם רוב ערבי בעתיד שמשמעותו חיסולה של מדינת ישראל, ינוטרל לדורי דורות. היוצרות יתהפכו, ובמקום להתנהל על-פי הטרור הפלשתיני מדיני והחבלני בתוך הלחץ הבינלאומי המופעל על הממשלה, ישראל תגייס את גיבוי הקהילה הבינלאומית אליה, והלחץ יעבור מאחריותה של המדינה להסכם מדיני כולל לאחריותם של הפלשתינים גם ובמידה וכל מו"מ מדיני מולם יכשל. מבחינה ביטחונית ואחריות המדינה לאזרחיה, תידרש המדינה הפלשתינית להיות מפורזת מנשק. לאורך נהר הירדן מדינת ישראל תקבל רצועת שטח ביטחון עבור צה"ל מהפלשתינים עד 3 ק"מ למס' שנים שיקבעו, לאחר מכן שטח זה יעבור לכוח צבאי אמריקני כמו הכוח ששומר כבר יותר מ-30 שנים על חצי האי סיני כשטח מפורז. מבחינת שליטה אווירית, יוקם שדה תעופה פלשתיני שיפוקח בסופו של דבר מבחינה ביטחונית על-ידי חיל-האוויר הישראלי. התוצאה שאמורה להתקבל מתוכנית שכזו, מייצרת הזדמנות בצורה עניינית ואחראית למצב בו מתעצבים ומתקבעים הגבולות הסופיים של מדינת ישראל, כאשר גושי ההתיישבות היהודית העיקריים מקבלים תוקף ציוני רשמי תחת ריבונות מדינת ישראל. השכונות הפלשתיניות בירושלים המזרחית, יועברו לריבונות המדינה הפלשתינית ובכך ירושלים המערבית תוכר בגושפנקא בינלאומית כבירת מדינת ישראל. במקומות הקדושים לשלושת הדתות בירושלים, יתקיים חופש פולחן מוחלט תחת ריבונות ושליטה משותפת לשתי המדינות. זכות השיבה תעוגן אך ורק למדינה הפלשתינית, ולא תתאפשר שיבה לשטחי הריבונות של מדינת ישראל. מבחינה הקשורה ישירות לאחריות הלאומית שיש לממשלת ישראל בעניין, נוצר מצב בו ככל שחולף הזמן מצטמצמת האפשרות להגיע להסדר המטיב עם מדינת ישראל ופועל למען האינטרס הישראלי שבהסכם שלום כולל. יוזמה ישראלית שפועלת מתוך חשיבה הסבורה כי יש לפעול לא מתוך חיפוש מתמיד אצל מי נמצא הצדק ההיסטורי, אלא בחתירה שקולה ואחראית לעבר הסדר קבע, תאיץ את המו"מ לעברו וגם אם לא ימצא הפרטנר המתאים לכך, מצבה הבינלאומי והמוסרי של מדינת ישראל יהיה טוב בהרבה, האחריות על שלום הפלשתינים יונח על כתפי הנהגתם תוך ערבות בינלאומית וישראלית משותפת לביטחונם של שתי קבוצות האוכלוסין בארץ. הבחירה האחראית של מדינת ישראל לאן תעוצב דרכה, נמצאת בידי אזרחיה לבחור את ההנהגה הראויה לכך. ברגע שהקהילה הבינלאומית אינה מגויסת עבור מדינת ישראל, הפלשתינים ממלאים את החלל הריק שנוצר ומקבלים מיום ליום לגיטימציה יתרה לפועלם ועם ישראל מובל לעתיד לא ידוע שאינו בשליטתו הדמוקרטית. הבחירה האחראית לכך נמצאת בקו המבדיל בין שני המתווים שמחברים את ישראל לדמותה המדינית בעתיד, מה המתווה האחראי יותר הוא לשיקול הציבור השפוי.