בסופו של השבוע החולף במלאת שלושים למותו של
שמעון פרס ובטקס גילוי המצבה, במסגרת ההספד שנשא ראש הממשלה,
בנימין נתניהו - הודיע הוא, כי לאחר בקשתו החליטה הוועדה לאנרגיה אטומית לקרוא למתחם שבו פועלת הקריה למחקר גרעיני בדימונה בשם:
"המרכז למדעי הגרעין על שם שמעון פרס". בנימין נתניהו סיכם ותמצת החלטתו זו, באומרו - במסגרת דברי ההספד שנשא על פרס כי: "כך יאה לאיש חזון ואיש מעשה בשיעור קומתו".
בנימין נתניהו, הפך דברי ההספד שלו לנאום זיכרון על פועלו של פרס המנוח, אמר עוד כי: "לשמעון פרס זכרונו לברכה יש זכות ייחודית בהקמת הקריה הגרעינית בדימונה. עוד קודם לכן, במקביל, פעל בהרבה תחומים חשובים לבסס את ביטחון המדינה. שמעון לא היה זה שהמציא את הפתגם 'הכורח הוא אבי ההמצאה', אבל הוא יצק בו תוכן ממשי עם הקמת המדינה ומיד לאחריה. בגיל צעיר הוא נרתם להבטיח את הרכש הצבאי, רכש שסייע לנו כה רבות במלחמת העצמאות. בהמשך הוא קידם את התעשיות הביטחוניות ומיזמים אסטרטגיים נוספים. אני חייב להדגיש, אין ערוך בחשיבותם של פעולות אלה בעבור מדינת ישראל - עד היום ולדורות.
נתניהו ציין בדבריו, כי: "יש לשמעון כמובן תרומות רבות אחרות - בתרומה לשלום, בעיצוב הכלכלה, בהגברת העלייה לישראל, בעידוד החדשנות הישראלית, אבל כל אלה מתאפשרים רק אם מובטחת עצמתנו הבסיסית.
לשמעון ולמורו, בן-גוריון, יש זכויות יוצרים בנושאים רבים, אבל בעיניי יש חשיבות מיוחדת למפעל הזה ועל כן ההחלטה שהודעתי עליה היום היא כל כך ראויה וכל כך מתאימה להנצחת תרומתו לביטחון ישראל". (ההדגשות וההדגשות, בקו אחד, שלי - ח"ש)
כבר מזמן לא שמעתי ולא קראתי דברים נכוחים וצודקים כל כך. יודע אני, גם יודע, כי לאחרונה רווחה תופעה של תקיפת בנימין נתניהו, בגין כל מעשה שעושה הוא, בין אם הדברים ראויים לתקיפה ובין אם לאו. ובכן, חרף ביקורתי העזה והעניינית - מפעם לפעם - על מעשיו והצהרותיו של בנימין נתניהו, הפעם כיוון הוא - בדברי ההספד שלו - באופן ברור, חד ומדויק, להנצחה הראויה, כמו-גם למקום הראוי בו יש להנציח זכרו של שמעון פרס. איש אינו יכול להתכחש לנכונותם ולאמיתותם של דברים מדויקים אלה ואפילו נאמרו הם - ישמרנו האל! - מפיו של בנימין נתניהו.
הדברים נכתבים על-רקע מלחמה בלתי פוסקת שנאלץ אני לנהל - לאחרונה בכל הקשור להטיית הזיכרון הציבורי; ניסיונות לסילוף מציאות הדברים האמיתית והנכונה; פעולות, בלתי פוסקות לסילוף המציאות העובדתית,
בדרך של ניסיונות להנצחה שקרית וכוזבת, תוך הסתמכות על השכחה הקולקטיבית וקוצר-ידה, לכאורה, להילחם "באמת עובדתית שקרית" המוכתבת, באופן מניפולטיבי לציבור, בידי גורמים אינטרסנטיים; כמו-גם נגד הניסיונות, הבלתי פוסקים, לייחס ולנכס לאישי ציבור שמתו,
מעשים ופעולות שלא היה להם, מעולם, כל יד וכל חלק בהם. כך בין היתר - יצאתי חוצץ נגד בקשתם של בני משפחתו של פרס משר התחבורה המכהן, ישראל כ"ץ - עוד ביום השני למותו, במהלך תקופת ה"שבעה" - לקרוא נתיבי איילון על שמו של פרס. (ראו לעניין זה רשימתי
"להפסיק פסטיבל הנצחת פרס באיבו" - "
מחלקה ראשונה" - תאריך 5.10.2016).
להזכירכם/להזכירכן, שר התחבורה, ישראל כ"ץ, הודיע, ערב פרוס חג הסוכות - לפני כחודש ימים - כי מיד לאחר סיום השבעה על הנשיא לשעבר, שמעון פרס, יבחן הוא, האם לקרוא לנתיבי איילון שבתל אביב על שמו של שמעון פרס, או אולי ידחה בקשה זו של משפחתו של שמעון פרס המנוח.
עוד פורסם אז על-פי הודעת שר התחבורה, ישראל כ"ץ כי המהלך ייבחן יחד עם משפחתו של שמעון פרס, על-פי בקשת המשפחה. לדברי שר התחבורה, בני משפחת פרס טענו בפניו, כי הנשיא המנוח, שכיהן כשר התחבורה,>B> בשנות השבעים של המאה הקודמת, הגה תוכנית הסבת נחל איילון והגה רעיון סלילת נתיב התחבורה המרכזי בגוש-דן.
באותה רשימה נכתב, כי:
"אם יש מקום וצורך להנציח זכרו של שמעון פרס -
המונצח כבר שנים הרבה, באמצעות הקמת "מרכז פרס לשלום", מאז שנת 1996 ואילך -הרי יש להנציחו בקריאת הקריה למחקר גרעיני נגב, על שמו. אין ספק שהנצחת פרס, באמצעות הסבת נתיבי איילון וקריאתם על שמו
, הינה "סקסית" יותר ופופולרית יותר, מאשר הנצחתו בקריאת קריית מחקר גרעיני, המצויה וממוקמת, במקום המרוחק ממרכזה של ארץ - בדימונה, על שמו. אין כל סיבה שבעולם, לקרוא נתיבי איילון, על שם פרס, שאין לו כל עדיפות בקשר לכך, על פני שמונת שרי התחבורה שקדמו לו וחמשת שרי התחבורה שכיהנו בתפקידם זה, אחריו. דווקא בתקופת שרי תחבורה אלה
ולא בתקופת כהונתו של פרס, כשר תחבורה, התקיימו אירועים משמעותיים, בקשר להתקדמות פרויקט " נתיבי איילון", כמצוטט וכמתואר לעיל". (ההדגשות במקור - ח"ש)
בהיותי ער וקשוב לתפקיד ההנצחה וקיבועה בזיכרון הציבורי ובניסיון
שנראה אז נואש, על-רקע פסטיבל האדרת שמו של פרס, בכל מחיר, ששיאה בהגעת נשיא ארה"ב המכהן, ברק חוסיין אובמה השני, שהביא עימו כ"טרמפיסט" במטוסו, פלוני, בשם ביל קלינטון, החסר כל תפקיד, כיום, בממשל ארה"ב - למנוע הפיכת "נתיבי איילון, ל"נתיבי פרס", עשיתי שימוש גם באתר הפייסבוק העסקי של משרדי ופרסמתי בו מאמרי שפורסם, בטורי זה.
שפע החרפות והגידופים בהם "זכיתי" בתגובה - בעיקר מצד בני דודי, מהמגזר הערבי היה עצום, בוטה ובלתי נסבל. בדלית ברירה, גייסתי אחד מעורכי-הדין, במשרדי, שיעמוד חוצץ נגד המשמיצים והמתלהמים. הלה פעל מיידית, לצמצום הנזק, שניסו כותבים אלה לגרום לשמי הטוב,
תוך התראה בנקיטת הליכים משפטיים - בעיקר, בציון העובדה שבכוונתי להגיש תביעות לשון הרע, אם לא יסירו ההשמצות. בתגובה, פסק גל ההשמצות נגדי - ומיידית.
הניסיונות לשכתוב ההיסטוריה אינם כטענת דמגוגים ומשכתבי היסטוריה - מיוחסים לצד זה וגם/או לצד אחר במפה הפוליטית. גם בעניינו של
רחבעם זאבי המנוח (שהינו איש ימין מובהק ואינו נחשב איש שמאל), עדיין לא פסק הניסיון לשכתוב ההיסטוריה ולהנצחתו של זאבי, באתר "חאן שער הגיא". ניסיונות אלה מתבצעים, שעה שידוע לכל,
שזאבי לא נמנה על אנשי חטיבות "הראל"; "גבעתי"; "אלכסנדרוני"; "עציוני" ו"חטיבה 7", שפרצו הדרך לירושלים, במלחמת השחרור, אלא הוא היה מ"מ בגדוד הראשון וקצין המודיעין של חטיבת יפתח, במסגרתה לחם בקרבות מלכיה, כיבוש לוד במבצע דני ומערכת הנגב הנצור, כך שלא היה קשור לחטיבות שפרצו הדרך לירושלים.
ברשימה נוספת שעניינה ההתנהלות הציבורית בענייני ההנצחה - שפרסמתי בשם: "יש להקים רשות הנצחה ארצית בחוק" ("מחלקה ראשונה" - תאריך 5.10.2016), נכתבו, על-ידי בין היתר דברים אלה, כדלהלן:
"החלטות בדבר הנצחת אישים ואירועים הקשורים למדינה, יש לקבל בידי רשות, שתוקם בחוק רשות ההנצחה, תחת לחוקק חוקי הנצחה דווקנים ושמיים של מי שמבקשים להנציחם. כך ייקבעו קריטריוני הנצחה; יפורטו שיקולי הנצחה או אי-הנצחה וייקבע תקציב כולל (או חריג - במקרים מיוחדים) לנושא או נשוא ההנצחה. כך ניתן יהיה למנוע בזבוז כספי ציבור, בעריכת ביקורת פרטנית ודווקנית. במקרים חריגים - ניתן לבטל ההחלטה, בפנייה לבג"ץ".
כאן הוא המקום, לציין ולכתוב דברים מספר בשבחו של עורך "מחלקה ראשונה", יואב
יצחק. טבעם וטיבם של דברים, כי הרשימות והמאמרים שמפרסם אני בטורי, באופן שוטף, לא תמיד, נעימות ותואמות, דרך התנהלותם ותפישת עולמם של נושאי ונשואי כתבות אלה. אותם נושאי ונשואי כתבות אלה מנסים
בכל דרך, בכל דרך אפשרית - ולעתים בצורה שאינה הולמת הוראות נוהל תקין וחוק, גם יחד ומותיר אני לדמיונם העשיר של קוראי וקוראות דברים אלה, לנחש ולהסיק מה הן דרכים אלה - לנסות למנוע ולסכל המשך פרסום דברים בעניינם, כמו-גם להביא למחיקת מה שנכתב אודותיהם, על-ידי בעבר, שאינו תואם ואינו מניח דעתם, כלל וכלל, זאת על דרך ההמעטה בלבד.
יואב יצחק שמכיר ומוקיר אני אותו משך שנים הרבה
בין היתר כשותף למאבקים ציבוריים מהותיים ועקרוניים - מעולם - מעולם לא התערב באופן, צורת ונושאי רשימותיי. הוא לא עשה כן, גם אם דבר זה, לא היה לרוחו, מבחינת תפיסת עולמו וכן גם אם היה עלול לסבול מכך נזק ממוני,
שעה שהדבר לא גבל בפרסום דיבה והיה כרוך במלחמה עקרונית שלי, ככותב בעל עמדה עצמאית משלו, בענייני שעה. אין יצחק בהכרח, איש רעים, להתרועע, אבל הוא איש של עקרונות, אשר גיבה - וממשיך לגבות, גם כיום - כתיבתי, בנושאים עקרוניים, חרף לחצים שנחשף הוא אליהם, בשל כך. על כך מסורה לו תודתי הנלבבת.
דברים אלה נכתבים לאור העובדה שנדירים וספורים הם המקרים, בהם מצליחה המעצמה השביעית, הלא היא העיתונות, לשנות דברים. לרוב, מונעת היא המשך התנהלות בלתי תקינה ולא מעבר לכך. העובדה המוכחת, לפיה רעיון העוועים הנואל הזה, בכל הכבוד הראוי, לקרוא נתיבי איילון בשם "נתיבי פרס", ירד - סוף-סוף - מעל סדר היום הציבורי. רעיון עוועים נואל זה, חזר למקום המתאים לו, קרי, בשולי פח האשפה של ההיסטוריה המומצאת, אין מאין. שם יישאר הוא, כרעיון בלתי ממומש וייגנז עולמית - בכל הכבוד הבלתי ראוי. בשל ומחמת כך, הרי חב אני שלמי תודה לגיבוי שהעניק לי - לעניין זה ולעניינים דומים ושוטפים - יואב יצחק. זה הוא המקום הנכון והראוי, להודות לו על כך.
וקוריוז קל לענייני זיכרון והנצחה. בשיחה שקיימתי עם אחד מנשיאי בית משפט בארץ, הסברתי לו שככל שיעשה עורך-דין - יעשה, יצליח ויתפרסם, הרי עם שנים יימחק הוא מהזיכרון הציבורי, כאיש של עשייה. כדוגמה הבאתי שמו של שר המשפטים המנוח, שמואל תמיר, שהמתמחים במשרדי אינם יודעים מיהו ופשר עשיותיו, שעה שאין מלמדים היסטוריה משפטית בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות ובמכללות השונות.
עוד טענתי, כי יוצרים ואמנים בעיקר כותבים דוגמת: סופרים, משוררים מחזאים ועוד - זוכים לחיי נצח, בשל ומחמת פירות ותוצאות יצירתם, העומדים אל מול שחיקת שיני הזמן בתודעת דברים והנצחתם בזיכרון הציבורי. לטעמי ולתפישתי אני, מצליחה היצירה הספרותית האלמותית, לתעתע בשכחה ולנצחה,
מה שאינו נכון - דרך כלל, למעט במקרים יוצאי דופן - באשר לעשייה הציבורית. הנצחת בן אנוש מתבטאת במה שהשאיר הוא אחריו, בעיקר - שפעת היצירה שיצר ומכלול הפעולות שפעל בהן, במרוצת חייו. המציאות העובדתית היומיומית, השוחקת אירועי עבר עם התהוותם של אירועי ההווה השוטפים, מוכיחה ומעידה ששמו של פוליטיקאי - גם אם התחפש וקרא עצמו בשם "מדינאי" - נמחקת ונשכחת, עם שנים ואילו שמם של יוצרי אמת, ינון וינצר, לעד ולעולמי עולמים.
