"המדינה דואגת לאושר הכלל ולא לאושר איזה מעמד שהוא" (אפלטון).
"המדינה יותר מאשר מטרה, היא מכשיר להשגת דברים עיקריים בחיי העם" (ברל כצנלסון).
"אין מדינה ניתנת לכם על מגש של כסף" (חיים ויצמן).
נתניהו - תוכנית מדינית עכשיו
לא מזרח תיכון חדש, לא
שלום עכשיו, לא הסדר, לא שלום מזרח תיכוני - אלא הסדר בכתב, מגובה בערבויות לטווח ארוך, סביר ומבטיח את ביטחון ישראל לדורות הקרובים - זה ליבו של נאום בר-אילן 2.
אם אין בר-אילן 2 - יש לעשות מעשה מדיני בעל משמעות פוליטית וביטחונית ולא לחכות ללחץ בינלאומי או נוסח צרפתי בלחץ האו"ם.
גבולות ביטחון
חייבים להיות בטווח ובמרחק, לצה"ל מרחב של זמן ופעולה תוך שהות מספקת טקטית לצאת ממגננה להתקפה ולהבטיח הגנה על גבולות ישראל ואוכלוסייתה.
באשר ליהודה ושומרון
יש ללכת לפי העקרונות והקווים שהותו בזמנו ב"תוכנית אלון" ז"ל - לאמור, שליטה בפועל ובאמצעים אלקטרוניים על נקודות מפתח ומקומות אסטרטגיים לא מאוכלוסים ע"י הפלשתינים הנחוצים להגנה על גבולות הביטחון.
בקעת הירדן - כקוו הגנה אסטרטגי, שאסור שיהיה בידי המדינה הפלשתינית, שתיהפך תוך זמן קצר למדינת חמאס. פירוש מעשי של המצב אפשרות של כניסת כוחות זרים ליו"ש כמו חיזבאללה, מתנדבים אירניים, וכמובן נשק וציוד לא לטווחים ארוכים - המכסים את ערי ישראל ומסכנים את העורף כולו.
לכן קו עמק הירדן - הוא בבחינת קו אדום שאין מוותרים עליו בשום שלב ובשום לחץ בינלאומי.
הגושים הגדולים - נשארים בידי ישראל ומסופחים אליה, אחרי ההסדר - אפשרי תמורת חילופי שטחים בערבה - קו אדום. אם אין הסדר בכתב - להעביר את הבעיות וההתלבטויות לפלשתינים.
מדינה פלשתינית על כל סממניה - אבל מפורזת מבחינה צבאית, לאמור בגדול: ללא נשק כבד, מטוסים וצבא זר או מתנדבים - ולאלמנטים דומים.
זכות השיבה קו - אדום - ניתן להתפשר על מספר מוסכם של חוזרים, שלא יהיה בהם כדי להפר האיזון ולסכן את ביטחון ישראל, כל זאת כדי "לשחרר קיטור" מהנושא הטעון.
בירת המדינה הפלשתינית - איפה?
ירושלים, לא תחולק יותר. גבולות ירושלים כבירת ישראל, ניתנים לקביעה מחדש שממשלת ישראל תקבע. לדעתי, ניתן לוותר על הפריפריה שכולה על טהרת הפלשתינים, השכונות שמסביב לה ושלמעשה ישראל לא שולטת בהן אלא מחזיקה בהן כערבון וכגיבוי.
הר-הבית וחלקיו - הידוע גם כ"אגן הקדוש" - בשליטה ישראלית. ייתכן תיאום בינלאומי בשיתוף ישראל והפלשתינים.
תוכנית אובמה - כבר אמרתי זאת בעבר במאמרים באתר זה, למרות שעברו שתי קדנציות בחירתו, לנשיא הזה, אין מושג מהנעשה במזרח התיכון. מבחינה מעשית, מנטליות, הכרת הסביבה והאוכלוסייה ובעיקר השאיפות המדיניות.
המסקנה - למרות רצונו והתעקשותו למצוא פתרון מדיני - לא הוא שימצא את הפתרון. על הממשל האמריקני להבין זאת, אחרי הכישלונות בעירק, אפגניסטן ועכשיו מדינות הים התיכון.
אובמה לא הבין את מובארק - זיגזג לגביו, לא ברור לגמרי מה דעתו לגבי סוריה, והתנהגותו האנמית כלפי אסיסי. כל אלה ויותר על מנהיג של עם גדול, כאשר הוא מבין קטן בנעשה במזרח התיכון ובמיוחד בעולם המוסלמי המסובך והסוער.
החלטות אונסקו האחרונות - והחלטות הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, הפועלות אוטומטית נגד ישראל וממשלתה, רק מחזקות את הצורך בעמידה איתנה ועיקשת על עצמאות ישראל ובטחונה.
מלחמת השחרור - המלחמה על העצמאות - חייבת להמשך גם אם התנאים יורעו, שהרי זה תכליתה ויעודה של מלחמת שחרור, להביא את המדינה לגבולות ביטחון, לריבונות פוליטית וכלכלית. על כך צריך להילחם ולשלם מחיר. לפעמים פוליטי, מדיני, כלכלי ואפילו בחיים של אוהבי המדינה.
לסיכום: על נתניהו להיות הפעם יצירתי, תקיף, בהיר, חד-משמעי, לא מגמגם פוליטית מדינית וביטחונית, כדי להכנס עם התוכנית המדינית להיסטוריה הציונית המעשית כפוליטיקאי שעשה מהפך למען המדינה לעתיד המדינה.
התקווה בת שנות אלפיים
להיות עם חופשי בארצנו - ארץ ציון וירושלים. לקיים את חזון בן-גוריון: "הנני מכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל - מתוך מגילת העצמאות על הכרזת המדינה.
