מים מים בששון
חודש חשון עומד בסימן של 'אחרי החגים'. זו בדיוק הסיבה לקידומת שנוספה לו במסורת היהודית 'מר'. אכן, אדון חשוון הוא מר. והתואר המפוקפק שהוענק לו, על-פי חז"ל, נעוץ בכך, שבניגוד לגודש החגים המעצימים בחודש תשרי, חודש חשוון האפור (תרתי משמע) לא התברך בשום חג.
אולם מפתיע יותר הוא ההסבר השני, הפחות מוּכר ואשר דומני יכול ללמד שיעור בלשון העברית.
המילה מר, אם לא ידעתם, פירושה גם טיפה. המקור לכך הוא בפסוק בישעיהו: "הן גויים כְּמַר מדלי", דהיינו כמו טיפה בדלי. השם מצביע אפוא על הגשמים הצפויים לרדת בחודש זה, אחרי תפילת הגשם שנאמרה בשמחת תורה, ולפני ברכת "ותן טל ומטר" שתיאמר בז' חשוון. פסק הזמן בין הציפיה לגשם בחג לבקשת הגשם החודש אינו מקרי. הדיחוי נעשה מתוך התחשבות בעולי הרגל. השמיים הערוכים להוריד את המטר המתינו בסבלנות עד שאחרון העולים לירושלים בסוכות יגיע לביתו יבש, מבלי שיירטב בדרך הארוכה חזרה למחוז חפצו ולאזור מגוריו.
אם הפירוש המסורתי הוא פסימי ללא תקנה, הרי הפירוש השני לא רק מעניק משמעות מקראית נשכחת למילה 'מר' בלקסיקון העברי, אלא הוא מכניס משב רוח מרענן ולח לחיינו האפרוריים החפים מחגים בחודש זה, ומביא עימו את בשורת הגשם המיוחלת. זוהי סנונית המבשרת את החורף. היורה יורה בשמחה את טיפות הגשם המרקדות על הארץ ומסמן את פתיחת העונה הרטובה. אנו תקווה שאכן נזכה החורף בגשמי ברכה.
במישור המטפורי הרעיוני חז"ל הצביעו על הדמיון בין מים לתורה: "מה מים חיים לעולם, כך תורה חיים לעולם". לא, אל תתבלבלו. זה לא הזמן להיכנס למיטה ולשקוע בתרדמת חורף. נהפוך הוא. זה הזמן להתרענן ולהתחיל מבראשית לחיות את החיים מחדש.
כמה סמלי הדבר שהתחלנו לקרוא לא מכבר בספר בראשית. אחרי שהטענו את עצמנו במצברים של עבודת ה', שמחה, אחדות ואהבת ישראל בתקופת החגים המבורכת, הרווּיה אף היא במים, החל מטקס התשליך בראש השנה, שבו אנו משליכים את עוונותינו למים, דרך השימוש בערבות הנחל, ועד לשמחת ניסוך המים על גבי המזבח בחג הסוכות, זה הזמן להתחדש ולצאת מחוזקים לדרך. חכמינו מפרשים מדוע נקראת שמחת בית השואבה בשם זה? - שמשָם אנחנו שואבים שמחה לכל השנה. זה לא סתם יום של חולין. יש לי יום יום חג, כלשון המשוררת, חג של שמחה ואהבה.
לא, זה לא מפתיע שפרשת בראשית, המספרת על בריאת המים, נקראת בשבת מברכין חודש חשוון, ותיבת נוח שנועדה להגן על המשפחה מפני המבול השוטף בחוץ, מפני הרוחות המתירניות המנשבות בעולם, נקראת בתחילת החודש.
אימא רחל הגדולה
לא נשכח מאורע חשוב נוסף שאנו מציינים בחודש זה, יום פטירתה של רחל אמנו בי"א בחשוון. במה זכתה רחל שדורות של עם ישראל בגלות חולפים על קיברה בדרך בית לחם ושופכים דמעות ותחנונים לגאולת הכלל והפרט, כדברי הנביא ירמיהו: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה "ושבו בנים לגבולם"? - בזכות הוויתור העצום, המסירות וגבורת הנפש שגילתה בליל כלולותיה ליעקב אבינו.
המדרש מספר שאביה של רחל, לבן, הרמאי המיתולוגי, שהפך את הרמאות לדגל ולאורח חיים, החליף בליל החתונה את רחל האהובה ויפת התואר, שעבורה עבד יעקב שבע שנים כדי לזכות בה, ולהקים עימה את שבטי ישראל, באחותה לאה.
רחל הצדיקה, יפת הנפש, שרצתה למנוע מאחותה את הבושה והמבוכה, כשיתגלה הדבר ליעקב, לא חשבה פעמיים. בלי אומר ודברים, מבלי לפוצץ את הפרשה, בשקט בשקט ובצניעות האופיינית לה, מסרה רחל ללאה סימנים מיוחדים שמסר לה יעקב, וכך לא הבחין יעקב בלילה, בחסות החושך, בהחלפתה. ורק בבוקר גילה שמדובר בלאה.
רחל לא התמקדה בעצמה, באגו שלה, וברגשות האכזבה שהציפו אותה, לנוכח מעללי אביה, אחרי המְתנה ארוכת שנים ליעקב. זה לא הולך ברגל ולא בחינם. היא נאלצה לחכות שבע שנים נוספות(!) עד שנֵאות לבן להשיא אותה ליעקב בחיר ליבה, תמורת שבע שנות עבודה מפרכות נוספות של יעקב עבורו כדי לזכות בכלתו המיוחלת.
ומה הקב"ה משיב לרחל נוכח תעצומות הנפש המיוחדות שלה, הגבורה, הוויתור והנתינה לזולת, בדיוק כמו הגשם הסמלי המרווה אף הוא ונותן מים לאדמה, צמיחה וחיים לעולם? ¬ה' מפציר ברחל אמנו, האם הגדולה של עם ישראל: "מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם". אכן, "יש שכר רב לפעולתך" - מסירות הנפש של רחל למען לאה הפכה מנתינה אישית לנתינה לאומית, למען עמה. וגם כאן בצומת דרכים בגלות, על אם הדרך, היא מתפללת שהיהודים ייגאלו במהרה, והקב"ה מבטיח לה שתפילותיה, הבוקעות שערי שמיים, לא ישובו ריקם, ובניה ישובו לארץ. וכך היא מגלמת בתפילותיה את סמל הגאולה השלימה, שנזכה לה בקרוב אמן כן יהי רצון.
אז במבט לאחור אחרי שני אירועים מרכזיים אלה בחודש חשוון, יריית הגשם המתוק והאזכרה השנתית של רחל אמנו, האִם אין החודש ראוי גם לתואר הנכבד 'מר', לא מה שחשבתם בטעם, אלא במשמעות של חשיבוּת 'אדון חשוון'?
חודש טוב ורענן לכל בית ישראל!
