ס' יזהר: סיפורים ונופי הנגב

יזהר סמילַנסקי נולד בשנת 1916 ונפטר בשנת 2006. היה סופר עברי בולט, חבר כנסת וחתן פרס ישראל לספרות יפה. את שם העט ס. יזהר, נתן לו המשורר והעורך יצחק למדן כשפרסם בשנת 1938 את סיפורו הראשון של יזהר, "אפרים חוזר לאספסת" בכתב העת "גליונות" ומאז חתם יזהר על יצירותיו בשם זה. נהוג לזהותו כבולט מסופרי דור תש"ח אם כי הוא עצמו התנגד לזיהוי זה. יזהר נולד ברחובות למשפחה של סופרים: הוא בנו של זאב סמילנסקי, בעל עט חדה, שהיה מראשי "הפועל הצעיר". דוד-אביו, היה הסופר המפורסם משה סמילנסקי. יזהר סיים לימודי הוראה באוניברסיטה העברית והיה מורה ביבנאל, בכפר הנוער בן שמן, בחולדה וברחובות. במלחמת השחרור לחם כקצין מודיעין בחטיבת גבעתי. לימים המשיך את לימודיו באוניברסיטה עד לתואר השלישי ושימש כפרופסור לחינוך באוניברסיטת תל אביב וכמרצה לחינוך במכללת לוינסקי עד פרישתו. יזהר היה חבר כנסת מטעם מפא"י החל מהכנסת הראשונה. הוא נבחר כסופר צעיר ומבטיח, וכמשקל נגד הסופרים הצעירים של מפ"ם ושל אחדות העבודה-פועלי-ציון. לימים היה ממייסדי רפ"י והתפרסם בעיקר בפעילותו למען חוקי שמירת הטבע. יזהר שירת בכנסת בין השנים 1967-1949 למעט הפסקה של כשנה ורבע בראשית ימי הכנסת השלישית. הוא כיהן בוועדת החינוך, בוועדת החוץ והביטחון ובוועדות אחרות. בכהונתו בכנסת עסק בנושאים הנוגעים לחינוך ולתרבות. למרות חברותו במפלגה השלטת, לא היסס יזהר להביע ביקורת על הטיפול של רשויות המדינה בנושא החינוך ועל ההזנחה של הדור הצעיר שסיים את חוק לימודיו. בנאום שנשא במליאת הכנסת בדיון על תקציב משרד החינוך של שנת 1961 העביר ביקורת קשה על התנהלותו והתנהגותו של הדור הצעיר שזכה על ידו לתואר "דור האספרסו". ביולי 1964, הגיש הצעת חוק בדבר ערכי טבע מוגנים. בשנת 1959 הוענק ליזהר פרס ישראל והוא בן 43 בלבד, מצעירי הזוכים בפרס. לצד כתיבתו הספרותית, כתב כתיבה פובליציסטית עשירה, ומאמריו עשו להם שם בעיקר בעת מלחמת לבנון הראשונה ואחריה.

עולם ילדותו, עד פרוץ מאורעות 1936, מצוי היה ברחובות עיר הפרדסים, החלוצים, חולמי הנגב ורוכשי קרקעותיו. הוא שמע סיפורים על הבדואים והמדבר מבני משפחתו ועל רכישות הקרקע הגדולות בנגב מגואלי הקרקע לבית צוקרמן. לא פעם הצטרף לסיורים קצרים בנגב שם למד להכיר את תחושת המרחבים האינסופיים. יחיעם ויץ, בן דודו של ס. יזהר וחברו הטוב מילדות, היה בנו של יוסף ויץ, ראש מחלקת הקרקעות בקק"ל, שהיה שקוע רובו ככולו ברכישת קרקעות הנגב, בבדיקת יעילותן החקלאית, בניסיונות ליישבה ובלימוד המנהגים והמסורת הבדואית הקשורים בקרקע. כל אלה ריחפו בחלל בית אביו של יחיעם והוא העבירם לחברו הטוב יזהר. עוד קודם למותו של יחיעם (שנהרג בפיצוץ גשר א-זיב בליל הגשרים), כתב עליו יזהר מעין סיפור הומוריסטי בשם "הדוד יחיאל צד גנבים" שנכלל בקובץ סיפוריו "שישה סיפורי קיץ". לאחר מות יחיעם, הופיע סיפורו של יזהר, שלא כונס מאז "דרך גשומה" ובשנת 1948 הופיע הקובץ מכתבי יחיעם ויץ בעריכת יזהר. הדמות של הרע האהוב חוזרת ומופיעה מאז בשורה ארוכה של סיפורים, כמעט לאורך חמישים שנה, ובסוגות שונות: בסיפור המלחמה "בטרם יציאה" (1948) ונכלל בקובץ "ארבעה סיפורים"; בסיפור הילדים טרזינות ועד לספרו "צלהבים" (1993) שבו חזר יזהר ועיצב את דיוקנו של יחיעם בנעוריו. פרט מעניין: החוקר אבי מעפיל זיהה בדמותו של עמיחי החובש ברומן "ימי צקלג" את דמותו של יחיעם ויץ וטען שהשם עמיחי ברומן הוא לאמתו של דבר מורכב מאותיות שמו של יחיעם ויץ.

יזהר הושפע (ביצירותיו המוקדמות) מאורי ניסן גנסין בכל הקשור לעיסוק עמוק בעלילה הנפשית; כאקזיסטנציאליסט, נתן יזהר ביטוי לכל הלך נפש ואפילו הקטן שבקטנים; עיצב את השפעת הנוף ומרכיביו על מצבם הנפשי של גיבוריו וזאת תוך כדי כתיבה בנוסח "זרם התודעה" בדומה לגנסין. אמת, גנסין היה אסתטיקן נועז ונראה שהגדרה זו מתאימה לנוסח כתיבתו של יזהר שהודה בכמה ראיונות לעת בגרותו, כי גנסין היה מורהו הדגול. תיאורי הנוף אצל י.ח. ברנר (סופר נערץ על יזהר) באים בסיום העלילה כדי להעצים את מהות פתרונה. כך גם אצל יזהר, תיאורי הנוף לוקחים חלק פעיל במהלך העלילה ועיתים אף "גוברים על מהלך העלילה". כליריקן, ובהשפעת שני הסופרים הדגולים, נתן יזהר ביטוי לחלוצים, קודחי המים בנגב, באמצעות תיאור מפורט של הציוד הטכני לקידוח ותיאור מפורט של השדה, הגבעות והאופק הנגבי. כשבשל כמספר וכתב את "ימי צקלג", הוא השתמש בביטויים כמו "הגאיות המתעכסים" "הקמח האפור של הקרקע" עד כדי חשיפת רצונם של הגיבורים "להתאחד ולהתמזג" עם דממתן של הגבעות השחומות.

נדגים כמה מתיאורי הנגב בסיפוריו: בסיפור "סעודה בפלוג'ה" נזכרים הביטויים - עפר אפור-חום והכוונה ללס; סוסים, גמלים, עדרי צאן ויום שוק צבעוני המתבלט על-רקע צבע החום הנגבי; עוד הוא מזכיר כי כאן, בפלוג'ה, נעשו עסקות קרקע חשאיות עם היהודים (בעיקר על-ידי מש' צוקרמן מגדרה) וכאן נרכשו שטחי קיבוץ גברעם; האשלים בכיכר העיר מסמלים אליבא דיזהר את העץ היחיד הגדל במדבר; בסוף הסיפור השווה יזהר בין פלוג'ה, העיירה הערבית התוססת, על שדותיה וגבעותיה כפי שהכירה בילדותו מול העיירה החרושה שנותרה לאחר המלחמה. באביב 1948 "נתקע" יזהר, שהיה כבר בן יותר משלושים בקיבוץ חצרים הצעיר שעלה ב-1946 על הקרקע. מכיוון שלא נמצא לו רכב שיוציאו חזרה מהנגב הנצור, הוא נותר ללון במקום כמה לילות והשתתף בחיי הקהילה הקטנה והתוססת. סיפורו "העלאת המיכל" מתאר יום בחיי חצרים. הסופר נתן דרור לתיאור הסביבה הריקה, המדברית והעוינת. הביטויים הבולטים: מרחבים; מרחבי-מרחבים; לבנוניות פראית בלילה (עת הירח מציף את הלס המדברי); צינור המים החדש; האדמה הצהבהבת, הקמחית, צבעה חאקי דהה, העמומה, הרוגעת וגוהרת אפרקדן, חשופה ולא תתבושש; עלעול, מתהולל ורוקד על רגל אחת, עמוד אבק גבוה מפותל כבורג, סביב עצמו ועוד. הספר אויר בידי נעמי וו' ומקנה לקורא תחושת אי-עברי בודד בלב המדבר. יזהר מסר בדייקנות את אימת המרחבים והשכנים העוינים, מולם חייבים צעירי חצרים שעלו עם 11 הנקודות, לעמוד יומם וליל. בשנת 1945 כתב עזרא זוסמן כי הסיפור "בפאתי נגב" בו יש תאור נפלא של צינור המים, הקידוח הסרבני, חום הנגב ומרחבי המדבר - נמסר בלשון סגנונו של אורי ניסן גנסין. הדבר בולט בביטויים כמו "מסע האהבה במרחבים ובאופקים בלי סוף"; אופן הקידוח: השילוב המיוחד בין המונחים הטכניים הקשורים בעיבוד האדמה ובקידוחים לבין הנוף והאקלים; נשימת הצמחים וצבע האפרים. דן מירון כתב על הרומן "ימי צקלג" בחיבה רבה והזכיר כמה מביטויי יזהר כמו: השדה הגדול של הערב היורד; בשלפי הדורה הזהובים ובדרכי העפר, עזובה אבק ושיממון. לדברי המבקר יזהר אף משווה את המשלט בנגב לתל נמלים נטוש (אם כי המשלט התבסס על גבעות ולא על תל שלא היה שם בנמצא), והבקעה הגדולה שלפניו הופכת לכיכר פלאים "חלקת זהב עגולה", הנעשית למכיתת זהב עם ערב, חלקת זהב עצומה עד אין אפסיים.

על רומן מונמנטלי זה נכתבו נהרות דיו. אנחנו נסתפק בהבאת דוגמה אחת (מעמ' 33 וגם היא מקוטעת), כיצד משתקף נוף הנגב סביב משלט מחאז: "אכן, שני ערוצים עמוקים ונרחבים הם... חותרים עד מחשוף הסלע, טעונים לבניית-גבב-גרף כרסתני, ועושים בין שתי שוקיהם משולש מתרומם לאיטו...הופך המדרון למצוק תלול, מקוער מרוח זרמי מים קמאיים, וניצבת לפניו חשופת חזה, גיר לבן, בוהק בצחותו, כנגד השמש עד סמאון כחלחל... התגבהו ההרים, התכולים, השביל היוצא צפונה ופונה דרומה ומזרחה... בתוך השלווה הפרושה... מסע שביל עפר רוהט, קיצי עליז ללא דיבור, שדות חרושים, ושלפי קיץ מזהירים. הריק הגדול הזה, אלוהים, עמק שטוח וגבעות שטוחות, ובאים אחריהם אפיקים שטוחים... עולם מפולס שטיחות אין קץ". בשמונה השורות שכתב יזהר, בדחיסות נופית, תוך אזכור הפרטים הכה אופייניים של הנגב הצפוני - ואדי, השביל, שדה הדורה, המרחבים האין סופיים, שלפי הקיץ, שדות חרושים - מתקבלת תמונת הבדידות של החבורה השוהה במשלט, את אפסותם מול מרחבי הנגב השוממים ואת תפיסתם את הנגב (בניגוד לאזורים הירוקים משם באו) כשטח נרחב ידיים הנתון למרות הטבע, לשלטון הנודדים בו המצפה ליישובו. עד אז, החיילים הישראלים, על כל נשקם וגבורתם ודבקותם במשימה - לא בטוח שיוכלו לו. בקיאות בחי בצומח ובמרכיבי הנוף מדרך סיפורו ומתיאור נופי הנגב עולה דמות הסופר שלא אהבה את הפרובינציאליות של בן הארץ אלא דווקא של זה האוהב ציונות ושבוי בקסם העברית. העברית היכולה להעביר לקורא את שלל צמחיית הנגב, היודעת להיאחז בטבע, בנוף, בחקלאות והיודעת לתאר תופעות אקלימיות וגאולוגיות ואפילו גיאומורפולוגיות. הסופר הגיע מסביבה של "הפדגוגיה ההירואית" של ימי היישוב שסגדה לשפה, לנוף וללחן ושביקשה ליצור הומניזם יהודי בנוסח א.ד.גורדון. עיצוב הנוף המדברי, העיסוק בו, הציפייה לחלוצים שיישבו אותו, הסיטו לא פעם את יזהר "מסבך העלילה הבלתי מתפתחת" הכה אופיינית לו ואשר סיפקה לגיבורים תפאורה נוגעת ללב. הוא כתב "באפס הדחקה" וזיכרונות הילדות שלו, על נופם הירוק ושופע המים, אינם נמחקים בפני הנוף הפראי והכובש של מדבר הנגב אלא, הופכים לצידה לדרך. תיאורי נוף הנגב משתייכים לסוגה היזהרית הכול כך ישראלית, שאין בה שמץ של קוסמופוליטיות. אין בו צל של קריצה אל "העולם הגדול". הוא ישראלי, לוקאלי, נגבי, השואב את נופי ילדותו הירוקים מרחובות ושותלם בדמיונו בואדיות הנגב ובגבעות החשופות. ס' יזהר ציפה ואף האמין לאורך סיפוריו ובמיוחד ב"ימי צקלג", שאכן, כך יקרה והנגב יהיה לארץ נושבת. בשנת 1994 ראיינה הלית ישורון את ס' יזהר ובין היתר שוחחה עמו על משמעות הנוף לגביו. ישורון טענה כנגדו שנופי הפרדסים ונופי הנגב נשמעים (נקראים) שייכים לארץ אחרת ולזמן אחר. יזהר ענה לה כי הנוף עבורו אינו צילום גרידא אלא, באמצעותו הוא בונה משהו (חלק בעלילה) שמזכיר אותו, או מתכתב עמו. יתר על כן, ישורון לא ויתרה וטענה שנופי הפרדסים הם ספציפיים לנופי המושבות בהן גדל ואילו נופי צקלג מתבררים אט אט, כי הם נופי שום-מקום וכול-מקום ואל-מקום. בתשובתו נתלה יזהר באילן גדול, בגנסין וטען שגם האחרון, החזיק בראשו לאורך כל תקופת כתיבתו בנוף אחר ועובדה, הוא המציא שמות לצמחים וציפורים שלא היו קיימים כלל. כך גם יזהר בורא צירופי נוף מדבריים אשר הם קיימים בראשו אך ביסודם הם תוצאה של תצפית חדה ומאבחנת. ישורון שאלה מדוע הנוף בצקלג הוא מינימליסטי ומופשט ולכך השיב יזהר שמבחינתו הוא מפורט, עשיר ותורם להתפתחות האיטית בעלילה. הוא שאמרנו נוף הנגב תואר בכפל צבע ומשמעות: הנגלה, השותף לעלילה והנסתר העתיד להינטע בפרדסים ולשמש כארץ נושבת.