בנקודת הזמן בה יתפרסם מאמר זה, נהיה כבר אחרי מערכת בחירות תזזיתית, נפתלת מאין כמוה, והביזארית ביותר בתולדות המעצמה מספר אחת בעולם. וגם, לא פחות חשוב, אחרי הררי המילים, צונאמי, פטפטת אין סופית ששטפו אותנו לאחר בחירתו של טראמפ. נתניהו נקלע למצב דומה, לפני פחות משנתיים.
מפלת מתנגדיהם הפוליטיים של שני המנהיגים מבשרת את העלמותה, לראשונה, של תופעה חובקת עולם (ולא רק את העולם המערבי): שנקראת "פוליטיקלי קורקט". תופעה ממארת. שלטון בלעדי של "תקינות פוליטית" היה בבחינת כוח עליון, עד אתמול. בעת נפילתו היה ה-פ.ק. כבר מאוס על הבוחרים בארה"ב כמו בישראל. ושליטתו בכל, בתקשורת, בעשייה הפוליטית, בתחומי החברה, ובקיצור: בכל הוויתנו המדינית והחברתית, תופעה זו נעלמת עכשיו כפי שנעלם עמוד האש המיתולוגי שליווה את אבותינו במדבר. בהגיעם לארץ המובטחת, כבר לא היה עמוד האש קיים באירוע המכונן הזה...
דעיכת הפ.ק. פקדה גם מדינות נוספות. בבריטניה הכריע משאל עם בעד הפרישה מ
האיחוד האירופי. בגרמניה, מנהיגת האיחוד האירופי, מתעצמת הביקורת נגד אנגלה מרקל, ראשת הממשלה, בגין החלטתה השגויה לקלוט מיליוני פליטים.
גם את ישראל פוקדת תופעה דומה. לבי למפלגת העבודה ולשמאל בכלל. מחנה זה, איננו מבין את התהליכים הללו (וממשיך בעקביות לא להבין אותם כבר שנים). ניסיתי בעבר להבין מדוע מפלגת העבודה איננה משלבת ידיים יחד עם הממשלה, במאמציה, למשל, בעניין המשבר הקשה שפקד את תושבי דרום תל אביב. שוב ושוב התברר כי מפלגת העבודה חסרת אונים בשל אותו פ.ק. הרסני, המשתק את יכולת נשימתה. מי שיתק את "העבודה"? שוב מוצאים כאן את אבני הבניין של הפ.ק.: ארגוני זכויות אדם, בית המשפט העליון, התקשורת, כן התקשורת. ובסך-הכל גוש שמאל מתנשא, המכתיב את הפ. ק. ובשל אחיזתו בבית המשפט העליון, גם מוסיף לשליטתו בתקשורת עוד יסוד של כוח מאיים, המאלץ את הממשל הנבחר, לפעול על-פי הכתבותיו. שימו לב לדמיון בין הנעשה אצלנו לבין התהליכים המתרחשים בארה"ב.
ודיון זה מוליך אותנו לעניין "קטן" נוסף, שאירע כאן במחוזותינו באחרונה. הוא הולם בדיוק כמו כפפה ליד, את האמור לעיל. והוא, איך לא: כתבתה של
אילנה דיין, והדיון סביבה, כנייר לקמוס לעניין התקשורת בכללותה.
אינני יכול לשכוח לאילנה דיין את הדרך בה גררה את בית המשפט לפסק הדין המוזר, בלשון המעטה של ה-"אמת לשעתה". כאשר התברר העניין של הסרן הדרוזי שתבע אותה בגין הוצאת דיבה. מצא בית המשפט, לאחר גלגולים שלא נחזור ונפרט אותם כאן, דרך משונה ונפתלת, שלא לחייב את דיין במלוא הסכום שתבע הקצין. המרצע שהוציא בית המשפט מן השק, אמר כי הכתבה שהתבררה כשקרית, נשענת על מושג חדש בתולדות המשפט בישראל: "אמת לשעתה"... "אמת"? לשעתה? ומה נגיד לאונסקו? ומה נגיד למכחישי שואה? ומה נגיד למבקרנו במרחב הבינלאומי האופף אותנו? נאמר כי אז, בעבר, הייתה אמת אחת ואילו היום יש אמת אחרת? בית המשפט השתגע? אולי כן.
המערכת המשפטית כל-כך פוחדת מדיין, שאפילו כבוד הנשיא גרוניס, שפסק-דין זה כנראה עמד כעצם בגרונו, החליט לקיים בירור פנימי בפורום סגור של העליון, בפסיקה המשונה הזו, אך כנראה הזהירו אותו ברגע האחרון מעימות עם דיין והוא ביטל את רצונו מפני רצונה. הרי לכם "פיסה" מה"דמוקרטיה" של התקשורת המושלת בנו. ומה זה אם לא סתימת פיות אפילו של שופטי העליון?
בדברי תשובתו לדיין כתב נתניהו בין היתר: "הציבור הרחב איבד כבר מזמן כל אמון בגופי תקשורת מרכזיים שהתירו כל רסן בתעמולה שלהם נגד ראש הממשלה וממשלת הליכוד. התוכנית של דיין הערב מוכיחה שהציבור צודק. לא פלא שרבים וטובים סירבו להתראיין לה. הם יודעים שהמשחק מכור, ושבמקרה הטוב ישתמשו בהם כעלי תאנה בתוכנית שכל מטרתה הכפשה ורצח אופי". מי מבין חמשת קוראי הנאמנים, יכול להניח ידו על לוח לבו ולומר: השורות האלה אינן נכונות?
