כתבנו: שלום אדוני, אתה יודע, ההחלטה שלך להרוס את מתחמי הדירות במרינה הרצליה עד היסוד, נפלה כרעם ביום בהיר על הציבור, ועתה החלטתך הסופית להוציא את הצווים לפועל הכתה את הציבור בתדהמה, איך אתה חי עם ההחלטות האלה ועם תגובת הציבור?
ג.ת.: ידידי הכתב, החלטות שיפוטיות הן החלטות לא קלות, יש החלטות הרבה יותר קשות, כמו למשל החלטה להכניס אדם למאסר לכל חייו, כאשר המבחנים של ההחלטה הם מבחנים שאינם אבסולוטים ותמיד מנקר החשש האם ייתכן שיש בכל זאת ספק.
בעניינים מנהליים/בניה רמת הקושי היא פרופורציונאלית לרמת החוצפה של היזמים הפוליטיקאים הפקידים והקונים ולכן הקושי כאן לא היה גדול.
כתבנו: למה התכוונת כאשר אמרת דין הרצליה כדין עמונה?
ג.ת.: עמונה הוא יישוב שלא קיים, אולי יהיה כמוהו, על אדמות יהודה ושומרון, יישוב דמיוני שיקום על אדמה הנטענת כאחת שהיא בבעלות ערבית, והמתיישבים יתקשו להוכיח שהיא איננה בבעלות ערבית. לדעתי עשרה שופטים מעשרה יקבעו שיש להרוס את היישוב עד היסוד, העיתונות תהיה מאושרת, היועץ המשפטי לממשלה יסתבך עם ניסיונות להסדיר את היישוב, ובספו של דבר יעלו עליו הטרקטורים, ואני לא רואה כל הבדל בין הרצליה לבין אותה עמונה הדמיונית, דין אחד לכולם, דין הרצליה כדין עמונה. דין הטרקטורים של קווי 67 כדין הטרקטורים של אדמות יהודה ושומרון.
כתבנו: אתה מבין שמדובר בהחלטה מאוד חריגה, איך אתה יוצא לרחוב, איך המשפחה שלך מקבלת את ההחלטה הזו?
ג.ת.: תקשיב ידידי הצעיר, אני שופט, זה תפקידי, לו הייתי כורה פחם משפחתי הייתה מקבלת את זה הרבה פחות טוב כל מקצוע מכבד את בעליו, ודאי שמקצוע השיפוט. כן יש משהו מחוסר הנעימות כאשר כל אדם שני שאני פוגש בקונצרט השבועי הוא נפגע במרינה הרצליה, שופטי עבר ושופטי הווה אפילו שופטים כאן אצלי בבית המשפט, הם נפגעי מרינה הרצליה, אם אני מבקר בבית חולים אז כל פרופסור שני הוא נפגע המרינה, ובפקולטה למשפטים בה אני מרצה, חצי מהפרופסורים הם נפגעי המרינה, ודווקא משום כך הנושא הזה כל כך חמור, מרינה הרצליה הייתה שיא השיאים של הפרת חוק, בראש חוצות, על-ידי הצמרת של הצמרת, וחלק מפסק הדין נועד למען יראו וייראו, יבינו חברי שעל כוס בירה אני מספר בדיחות מספר אחד, אך כאן על הדוכן אני נאמן רק לשולחי, עם ישראל. דין הרצליה כדין עמונה, דינם של הפרופסורים הנכבדים והשופטים כדינם של פשוטי העם.
כתבנו: שתי שאלות אחרונות, משפטיות, על מה נסב הדיון בנושא סעיפים 24 ו-78 לחוק בתי המשפט אותו לא הבנתי, ואיך פסלת מכל וכל את טענת השיהוי.
ג.ת: כאשר היזמים והדיירים הבינו את הלכי הרוח, הם עשו כל מאמץ על-מנת לסכל את ההחלטות שלי, כולל הניסיונות לפסול אותי ולהעביר את הדיון לבית משפט אחר. הם פעלו אז לפרסומן של רשימות רוכשי הנכסים, ומשרשימה זו פורסמה, התברר ששופטת בכירה אצלי בבית המשפט היא בעלת דירה במרינה, ואז הם ביקשו להתבסס על סעיפים 24 ו 78 לחוק בתי המשפט על-מנת להוציא את כל הדיון מידי באמצעות נשיא בית המשפט העליון או מי מטעמו על-פי החוק. אבל בית המשפט העליון התמהמה, מרגע שעלה חשש שאין זה נכון שאדון בתיק הפסקתי לקבל בו החלטות כלל, מה שמצער הוא שהחלטותיי קודמות היו לעצור לחלוטין כל פעילות באתר, וכל שבוע או חודש או חצי שנה של השתהות של בית המשפט העליון בהחלטה עלתה ליזמים הון רב, ואני, קצרה ידי מלהושיע על-אף תחנוניהם. וכך המשיך הקונצרט הזה עד אשר העותרת (החברה להגנת הטבע) התפשרה בהסכמת בית המשפט להשאיר אי-של 200 דירות אשר נרכשו לפני שהוגשה העתירה, בכללן הדירה של השופטת, היא יצאה מהתיק, ונסללה הדרך לקבל החלטות כאן אצלי ולא בשום מקום אחר. ולעניין השיהוי, בעניין השיהוי יש לנו השופטים שיקול דעת רחב, בעצם ניתן בידינו כוח רב הכשיר שרצים רק בגלל הכרזה על שמץ טמא למהדרין כטמא תגרום לנזק הרב מן התועלת שבהכשרתו. טענת השהות היא טענה מאוד פרקטית אך לעיתים קרובות היא יוצרת דילמה מוסרית מאוד קשה לשופטים. כאן לא הייתה דילמה, כאן מדובר בפגיעה שלא הייתה כמותה בשלטון החוק, כאן הייתה דריכה בשתי רגליים על החוק על-ידי פרופסורים בכירים, שופטים, פוליטיקאים, יזמים ופקידי ממשל, מהם אנו מצפים יבינו שהם הולכים על קרקע חוף ים שהיא לא שלהם אלא של הציבור בכללותו, ועל גזל נכסי הציבור על-ידי שמנה וסלתה של החברה בישראל, משלמים, והרבה, הרבה מאד.
כתבנו: תודה לאדוני
ג.ת: תודה לך. כאשר אפרוש ניפגש ודאי בחול הרך של חוף הרצליה, חוף שהוצל מידיהם של גבירים, אדונים והוחזר לידי בעליהם, המשרתים, ואני מודה לציבור על כי נתן לי את ההזדמנות והכבוד לתרום לתהליך החשוב הזה את תרומתי הצנועה.
