אחת הסיבות לבטלותו של חוזה בחוק החוזים היא היותו של החוזה מנוגד לתקנת הציבור (על-פי סעיף 30 לחוק החוזים), ניתן לבטל פסק דין הנוגד את תקנת הציבור, ניתן לבטל פסק בוררות הנוגד כאמור, אז מהי לכל הרוחות והשדים "תקנת הציבור"?
השופט דנציגר אמר ""תקנת הציבור" צריכה לשקף את הערכים, עקרונות היסוד, האינטרסים והמדיניות המנחים ומשקפים את החברה הישראלית בה אנו חיים. בערכים אלה כלולים שלטון החוק וזכויות האדם כפי שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בחוקי היסוד ובפסיקה של בית המשפט העליון. לא ניתן ליצוק תוכן למושג "תקנת הציבור" באופן פרטני וממצה וזה תפקידו של בית המשפט לפי המקרה".
השופט זמיר אמר לפניו: "מהי תקנת הציבור? בית המשפט אמר כי תקנת הציבור מבטאת את אושיות היסוד של הסדר החברתי ואת ערכי היסוד של שיטת המשפט... אמירה זאת מלמדת שלא כל הוראה בלתי ראויה ולא כל מעשה מגונה סותרים את תקנת הציבור, אלא רק הוראה או מעשה שסותרים את ערכי היסוד של הסדר החברתי או שיטת המשפט. מה הם הוראות ומעשים אלה? התשובה מחייבת שיפוט ערכי, ראשית, בשאלת המהות והמשקל של ערכי היסוד, ושנית, בשאלה של חומרת הפגיעה בערכים אלה".
ומה אנו למדים מכל האמור לעיל? אנו למדים שחלק גדול ומשמעותי מההחלטות השיפוטיות שלנו, כולל בנושאי יום יום, בחוזים, בביטול פסקי דין, בביטול בוררויות, ההחלטות מתקבלות על-פי ערכים ולא על-פי חוקים, ואפילו החוק מצווה לפסוק על-פי ערכים. ובערכים יש מרחב מאוד גדול לשופטים להחליט לכאן או לכאן, מרחב המושפע גם מתורת העולם האישית של השופט (אג'נדה).
לדוגמה, המרחק בין האינטרפרטציה של השופט זמיר להשלכותיה של "תקנת הציבור" רחוקה
שמים וארץ מהאינטרפרטציה של השופט ברק לאותם מלים בדיוק (עיינו דנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית הדין הארצי לעבודה).
הרגשת בטן
אך מה לנו כי נטען נגד השופטים על קולוניאליזם, והרי "תקנת הציבור" על מהותה האמורפית לא נוצרה כלל על-ידי השיא
אהרן ברק, היא קדמה לו בהרבה, ואף החוק מחייב אותה (אם כי ברק מאוד הרחיב אותה ונתן לה אולי משמעויות שנויות במחלוקת הרבה מעבר לכוונת המחוקק), ובכל זאת מה אנו רוצים מהשופטים כאשר החוק מצווה אותם להחליט על-פי הרגשת הבטן המוסרית/ערכית שלהם ולא על-פי עשה ואל תעשה הכתוב בחוק?
אני שואל ומבקש גם להשיב. כאשר אמרנו "תקנת הציבור" לא אמרנו "תעשו סקר ותחליטו" לא הייתה הכוונה למשאל ב-SMS של תוכנית ריאליטי, אך מדובר בפירוש במחליטים אשר אינם מנותקים מן הציבור, מחליטים אשר אינם מנותקים מהחוויות של הציבור, מקשיהם, משמחתם ומאבלם, מאושרם ומצערם, ממצוקותיהם ומאתגריהם של מי שמכונה "הציבור".
ומה שמקרין בית המשפט זו: קרירות, ניכור, אליטיזם, אני ואפסי עוד, עד כדי זלזול (אולי הם לא מתכוונים, אבל כך זה נראה מכאן, והאמת היא כאן ולא שם). על-פי תפיסתי "תקנת הציבור" איננה עוד תקנתו של ציבור, אלא הפכה עם השנים לתקנתו של הציבור הנאור, תקנה המתאימה לסולם הערכים של האומות המאוחדות, ומיעוט קטן מתושבי המדינה, אך מרוחקת מרחק שמים וארץ מתקנתו של הציבור הרחב.
ואין זאת אומרת שלבית המשפט אסור שיהיו סטנדרטים המפשרים בין הצרכים הבינלאומיים של מדינה חופשית ובין הצרכים הפנימיים שלה אך כמצב כזה קיצוני של חוסר אמון, כל החלטה אשר לא תתאם ככפפה לידו של הרוב הציבור הרחב תיחשב כהחלטה פוליטית, כי האמון בין ההורים לילדים נשבר, וכעת זוהי משימתם של ההורים לבנות את האמון הזה מחדש.
ובמקום ליזום צעדים מעוררי אמון, בית המשפט ונשיאתו צועדים לאחור, במקום לפתוח את השורות ולגוון את הדעות בקרב שופטינו העליונים, מתעקשים השופטים להמשיך ולסנן אנשים שאינם נאורים כמותם, ממשיכים להשליט את זכות הוטו שלהם, תוך שהם עוברים לכאורה על החוק המחייב אותם לגיוון דעות בפורום של בחירת שופטים, וודאי דורכים ברגל גסה על תקנת הציבור, תוך שהם מרחיבים ומעמיקים את הרגשת הניכור בינם לבין הציבור הרחב.
