האלוהים לא יכול היה לשאת עוד את חטאת סדום ועמורה. גם לאברהם, שניסה לחלץ את הערים מחורבן בטענה שאין השמים רשאים להיפרע מעיר שלא כילתה את אחרוני צדיקיה, ואכן הציל מפי שופט כל הארץ התחייבות "לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה" (בראשית י"ח,ל"ב). נעשה ברור מכל, כי אחרי שלא נמצאו אפילו עשרה, נחתם גורלה של סדום. הוא נסוג מדוכן הסנגור העיקש שלא היסס לתבוע צדק מאלוהי הצדק, ושב למקומו כאומר בליבו, גם לשמים הסובלניים ביותר עם חטאת הארץ יש גבול של "עד כאן", מעבר לו הם חדלים להיות שמים, ואין מנוס, עליהם להחליט, או יקום שכולו סדום, או יקום שיש בו שמים. הם החליטו.
גם לוט, הצדיק האחד שהיה ראוי להצלה בסדום, ידע ידוע היטב כי סדום הביאה על עצמה את סופה. "ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי מַשְׁחִ֥ית ה' אֶת הָעִ֑יר" (שם,י"ט,י"ד) אמר לחתניו לוקחי בנותיו. הם לא ידעו על מה הוא מדבר. מה זה 'משחית ה' את העיר' כשאין עוד אלוהים בשמיה של עיר? לוט לא ידע? חי בסדום, ולא ידע כי היא וסמטאותיה ורחובה ובתי דיניה ריקים מאלוהים? "וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו" (שם), והם הוסיפו 'לסדום' כל אותו הלילה ולוט שאמר להם 'צאו', לא יצא, לא הוא ולא אשתו ולא בנותיו. אבל עם אור ראשון של בוקר באו המלאכים ואמרו לו "קום, צא", אבל "וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ" (שם) אומר הכתוב. הוא לא נענה מיד. על-פי כל היגיון קיומי הוא צריך היה לא רק להיענות אלא לנוס, לברוח. אי-אפשר היה לטעות במלאכים שהם באים להתריע על העתיד הבלתי נמנע ולהניח לניצול זמן להיפרד באורח מיושב מחייו בעיר. הם באו ברגע האחרון. בהרף העין שבין סדום שהייתה לבין סדום על יושביה שלא תהייה. אבל הוא "וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ", ולא עוד אלא שהכתוב נותן טעם הקרוי 'שלשלת' בראש ההתמהמהות הזאת, והטעם הזה הוא טעם המשהה השהייה קריטית שאינה עיכוב בעלמא אלא רב יתר מזה.
פענוח מסורתי
מלה יפהפייה " וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ", משורש נדיר באופיו, בן ארבע אותיות, מ.ה.מ.ה עם מפיק בהא האחרונה, MAHMAH! אונקלוס מתרגם אותה כמילה שמשמעה שהייה, התעכבות. זה, במחילה, לא הסנטימנט של המילה. הסנטימנט הוא מילה של אדם היודע כי בא מועד ואמנם יפעל על-פי המועד אבל הוא שואל לעצמו עוד מעט פנאי להשלים מה שנראה לו ככורח שלא יגונה. היה כך כנראה במצרים בשעה שבני ישראל ידעו, כי בין נכספו לצאת, בין מפחד מחוסר הוודאות המחכה מחוץ למצרים היו בוחרים להישאר בה גם בעבדות - בא מועד, היציאה הייתה לגזירה והם צייתו לה אבל רצו עוד זמן בטרם ייבא הזמן, הם רצו להתמהמה, אבל " גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ" (שמות י"ב, ל"ט), ומאין ברירה מיהרו עשו מצות ויצאו!
סנטימנט מעין זה יש גם בדברי הנביא חבקוק עליהם ביסס הרמב"ם את העיקר הנודע "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ואף על-פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבא". הפסוק בחבקוק אינו נדיב למפענחי פירושו. "כִּ֣י ע֤וֹד חָזוֹן֙ לַמּוֹעֵ֔ד וְיָפֵ֥חַ לַקֵּ֖ץ וְלֹ֣א יְכַזֵּ֑ב אִם יִתְמַהְמָהּ֙ חַכֵּה ל֔וֹ כִּֽי-בֹ֥א יָבֹ֖א לֹ֥א יְאַחֵֽר" (חבקוק ב', ג'). הפיענוח המסורתי רואה את הנביא עג עיגול, ניצב במרכזו וכמו נשבע כי לא יצא מן העיגול עד אשר יזכה לשמוע מאלוהיו מתי ייתם הרשע בארץ, אי-הצדק, הלקאת הרש, מתי יזכה העם בחירותו, כפי שהוא מגלה, " עַל-מִשְׁמַרְתִּ֣י אֶעֱמֹ֔דָה וְאֶֽתְיַצְּבָ֖ה עַל-מָצ֑וֹר" ( שם, א'), ואי מאז הוא שומע קול מידבר ואומר כי אפילו יש באמתחת הזמן המסתתרת של ה' מועד, עד לאותו מועד עדיין צריך העם וצריך העולם לנביאים ולחזון, ועדיין, בלשון התלמוד " תיפח רוחם של מחשבי הקיצים " הדוחקים בגאולה שתקדים לבוא וכיוון שהיא לא תבוא בטרם יהיה מועד, הם מרבים אכזבה וייאוש הגואים אחרי ציפיות שווא, ואילו המשיח, הוא, ממקומו אשר שם הוא, עומד בלי הרף לבא, רוצה עד כלות לבא, מושבע לבא, ובוא יבא, אבל הוא מתמהמה, זקוק לעוד פנאי במסוף ההמתנה הארוכה שלו כדי להשלים שם שארית ההמתנה שלו בטרם יבוא.
האדם התבוני
אכן התלמוד בסנהדרין צ"ז, ב', אומר עליו על הפסוק האניגמטי הזה של חבקוק "מקרא זה נוקב ויורד עד תהום", יש בו אמיתות נוקבות הר, שאינן מתפשרות עם השבעת המציאות, ומי שאינו משלים אתו כורה לעצמו תהום. המשיח מתמהמה, וקשה עד למאוד מאוד לעולם המחכה לו והוא אינו בא, להשלים עם אמונתו שלו במשיח המוגדר כמתמהמה. וחבקוק? הוא עומד עד לעצם היום הזה בעוגה שעג וחי בה באמונתו, אבל בשר ודם המצפה לישועה ולגאולה נעדר כוחותיו של הנביא, והוא לא מוכן להמתין. אותה גמרא בסנהדרין מצטטת את רבי יונתן, תלמידו של רבי עקיבא, בוגר האכזבה הנוראה של תבוסת בר כוכבא, האומר " תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו. שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה - תלמוד לומר "וְלָכֵ֞ן יְחַכֶּ֤ה ה' לַֽחֲנַנְכֶ֔ם וְלָכֵ֥ן יָר֖וּם לְרַֽחֶמְכֶ֑ם" (ישיעה ל',י"ח). ישראל מחכים. ה' אלוהיהם מחכה. ורק המשיח מתמהמה.
נשוב ללוט. למה התמהמה? לשם מה היה צריך לעוד פנאי בסדום העומדת להיחרב, למה נכון היה לסכן נפשו כאשר לא יכול היה לדעת עם המהפכה של העיר לא תתרחש בעודו מתמהמה? רש"י מציע פתרון, פתרון שיש בו ידיעה עמוקה בפרדוקס ששמו האדם התבוני.'לוט התמהמה להציל את ממונו' הוא אומר, והמלאך גוער בו בלוט ואומר לו " דייך להציל נפשות, אל תחוס על הממון". לוט לא היה אחרון האנשים בתולדות האנושות שביקש להתמהמה גם במחיר סיכון חייו כדי להציל ממונו. יצר החיים הוא אדיר, אבל הוא חסר דמיון לחלוטין. אדם חי אינו יודע מה הוא למות. הוא לא חוה מיתה. תאוות הרכוש היא בעלת עוצמה כובשת. כשיצר החיים ותאוות הרכוש תובעים החלטה מה קודם למה - בא צלו המאייםשל חסרון הכיס שאדם חווה אותו בחייו וגובר על הפחד מפני המוות שאדם לא חווה אותו, וסוף דבר לא אחד ולא שניים, לא בדור אחד אלא בכל הדורות עד דורנו, נלכדים. אדם מתמהמה, רוצה לחיות בכל נפשו אך זקוק בכל מאודו לעוד קצת פנאי כדי להציל ממונו והוא נספה בהתמהמהותו.
אשרי לוט שהיו לו מלאכים שאחזו בו ולא הניחו לו להתמהמה והצילוהו. אויה למי שאין לו מלאכים התופסים אותו, והם מת-מהמהים עד מות.
הפועל המופלא הזה, מ.ה.מ.ה, MAHMAH, על-פי המתמהמה הוא נדרש. אשרי המחכה למתמהמה הנצחי שבא יבוא כי על כן מחכים לו, ואוי לו למתמהמה שאפילו החיים לא מחכים לו, כי ממונו מרצד בינו לבין פדותו.