מים רבים זרמו כבר בים מאז הימים שבהם נהגו חיילות להגיש רק תה או קפה למפקדים שלהן. כיום שירותן מגוון למדי, והן ממלאות בצבא תפקידים נכבדים, ביניהם משימות קרביות נועזות, שאינן מביישות אף לא "פייטר" גברי.
אלא שמכאן ועד לשילובן של בנות המין החלש בחוד החנית הצבאית של שדה-קרב - המרחק הוא עצום וגם בלתי-סביר. שוויון-זכויות? - בוודאי שלא כאן! פמיניזם? - קדימה, אבל בפרופורציה! כי אישה בתוך טנק הוא טירוף-מערכות.
מגיע שאפו ל
אביגדור קהלני, נושא עיטור הגבורה היחידי בצבא, שבצדק מזהיר מפני פורענות שכזו, העלולה לסכן את עתיד החיילת. בהקשר לכך יש להודות בהחלט, שלא רק שקהלני אינו נגוע בטיפת-שובניזם - הוא הוכיח עצמו כפמיניסט של ממש.
שרות מיותר
אחרי ככלות הכל, זה הוא שהורה בזמנו לצרף את קורס הקצינות לבה"ד 1 הגברי; זה גם הוא שהקים את גדוד חיל הרגלים "קרקל", המשלב לוחמות לצד לוחמים, ובזכותו אף נתמנתה אלופה ראשונה בצבא. שאפו, בה בעת, לאלוף (מיל.)
יפתח רון-טל, שכיהן כמפקד זרוע היבשה, ולרב הצבאי הראשי לשעבר, תא"ל ישראל וייס, שרואים אף הם, עין בעין, מוקד של סיכון בשרות "אובר-קרבי" מיותר של נשים.
למען הגילוי הנאות, זה בדיוק המקום להודות שצה"ל יכול להסתדר היטב גם ללא שירותן של בנות בצריח. אין שום סיבה שבעולם לקחת נשים לשרת כטנקיסטיות, או להסתער בתעלות חיל-רגלים, כשסכין פעורה נעוצה בין שיניהן. לאשה, יש לזכור, אנטומיה שונה מזו של הגבר, והיא אינה מאפשרת התמודדות פיזית שווה. בהקשר לכך אף ראוי לציין שגם צנחניות אינן רצויות, באשר הן עלולות, בתוקף תפקידן, לסכן את עצמן כאימהות בעתיד.