ביום חמישי בבוקר נכנסתי למשרדי, ברח' דישראלי בכרמל, בהחלטה שהיום אני כותב את הבג"ץ נגד האיסור של נתניהו על עליית ח"כים להר-הבית. כבר למעלה משנה שכל אזרח ותושב ישראל רשאי לעלות להר-הבית, ורק על חברי הכנסת היהודים אסר נתניהו את הכניסה להר-הבית. די לגזענות מעורבת בפחדנות הפוגעת בסמל ריבונות מובהק של מדינת ישראל בהר-הבית.
לרח' דישראלי באחוזה שבכרמל הגעתי לפני 56 שנה כילד. רחוב שקט אך מרכזי, בתים של 3-2 קומות, עטופים בעצי אורן. כבר שנים שאני אומר שבמוקדם או במאוחר כל האורנים יעלו באש. חבל שצדקתי.
עוד אני עובד על הבג"ץ, התקשרה אשתי בשעה 11 בערך, וסיפרה לי כי היא לא מצליחה להגיע לפגישה שקבעה כי יש שריפה על הכרמל והכבישים סגורים. העפתי מבט מהחלון המזרחי של המשרד, שכולו זכוכית ומאחוריו תריסי פלסטיק שמצילים מהשמש בבקרים. משרדי משקיף על ההר, כמעט עד המפרץ. ואכן, במרכז ההר, במקום הנקרא "גבעת אורנים" ברוממה, שהיא שכונה הטובלת ומוקפת ביער אורנים, היתמר עשן רב. האש הייתה רחוקה ממני כמה קילומטרים.
הבת שלי התקשרה וביקשה שאני אעזוב את המשרד. באינטרנט היא ראתה את האש ומרחוק זה נראה לה מפחיד. אמרתי לה שאני רואה את הכל, זה בכלל רחוק ממני ואין כל סיבה שאעזוב את המשרד. היא עוד תתקשר אלי כמה וכמה פעמים, עם דיווחים מדויקים על מצב האש ההולכת ומתקרבת לכיווני, עוד יותר ממה שאני רואה בחלון.
לקראת 12:30 החלו קצת סירנות של רכבי הצלה ברחובות הסמוכים וראיתי שהתלמידים מבתי הספר ברחוב נשלחים הביתה. בערך ב-13:00 התחלתי להריח קצת עשן, נעשה מחניק. חלטתי לעזוב. בחוץ הרחוב היה ריק. לא חסר חניה, חשבתי (ביומיום נלחמים כאן בחירוף נפש על כל מקום חניה). בחצר לידי בערו כמה העצים כלפידים אדירים בגובה 10 מטר. לא נראו ברחוב רכבי כיבוי, שוטרים או אנשי מד"א. שקט סטואי. מצעד לפידים בלי קהל.
הרחוב הוא חד-סטרי לכיוון מרכז חורב, אך מבט אחד הבהיר שאין כל טעם לנסוע לתוך העשן בכיוון הזה. נאלצתי לנסוע כנגד כיוון התנועה, עם עוד כמה שכנים שניסו לעזוב. בדרך נתקלנו בכמה מכוניות שנסעו בכיוון הרגיל, ונאלצנו לסובב אותן ולשלוח אותן לכיוון ממנו באו. למזלם.
התקשרתי למוקד 100 וביקשתי מהם לשלוח רכבי כיבוי כי האש משתוללת בחצרות. הבטיחו שישלחו. בכיכר ספר ראיתי ריכוז של אמבולנסים ושאר רכבי הצלה, אך איש לא נכנס לכיוון האש. התקשרתי לשכני איציק, שבחצרו השתוללה האש, לוודא שהוא עזב וגם השכנים המבוגרים וחסרי הרכב שלידו. הוא אמר לי שהם אתו. רווח לי.
נסעתי לבית הורי בשכונת רוממה. בכניסה לשכונה בערו שני בתים באופן מוזר. הם לא היו סמוכים זה לזה ולא במסלול התקדמות האש. היו שם המון כוחות יס"מ, אבל רכב כיבוי בודד, שלא הספיק לכלום. היס"מניקים דפקו על הדלתות וניסו לוודא שאין איש בתים, אבל לכבות את האש קצרה ידם. לא היה להם אפילו צינור גינה.
השכונה מכיוון זה הייתה חסומה אז נסעתי לכניסה השנייה שלה. בדרך נעצרתי במחסום. אמרתי
למתנדב שאני חייב להגיע להורי שעברו את גיל 90, והוא התיר לי לעבור. הגעתי להיכל הספורט. הוא נראה כאילו שמתקיימת שם הופעת זמר או משחק כדורסל. עשרות מכוניות, מאות אנשים, רכבי הצלה מכל הסוגים, חפ"קים מאובזרים ועשרות אנשי תקשורת. מאה מטר משם האש משתוללת עם רכב כיבוי מסכן או אפילו זה לא, ובהיכל הספורט הקימו מרכז תקשורת שמתאים לאולימפיאדה. כולם מתראיינים, מברברים, מדווחים, מספרים ואיש לא נלחם באש בחורשה כמה מטרים מהם. לפחות 3 אנשי תקשורת על כל כבאי. מספר הפוליטיקאים המתראיינים גדול ממספר הכבאיות בשטח. מברברים את עצמם דעת, העיקר שהאש מצטלמת יפה ברקע. הלו, נשרפו שם בתים.
הגעתי להורי. הבית דומם, אין כמעט נפש חיה. הם גרים בקומה 11. המעלית עובדת. מזל. מחלון ביתם ראיתי את האש משתוללת בחורשות האורנים בכל ההר. כל פעם נדלק עץ אורן והופך ללפיד אדיר אשר שולח את אישו כמה עשרות מטרים ונשרף בתוך פחות מדקה. כוחות הכיבוי, קומץ רכבים, עומדים בשולי האש ולא מצליחים להגיע אליה.
מהאוויר הגיעו מטוסי הכיבוי. המטוסים הישראלים, פייפר זעירים, נראים כמו טיסנים ואפקטיביים בערך כמותם. המטוסים היוונים והטורקים, לפחות פי 10 יותר גדולים, החלו לצלול ולכיוון האש. נלחמו שהאש לא תגיע לתחנת הדלק פז שממול להיכל הספורט, שכולה מוקפת בחורשת אורנים.
מילה על מכבי האש. הם אכן מלאי רצון טוב, מצוידים ומוכנים לחרף את נפשם, אבל בסך-הכל הם חסרי כל ערך או משמעות מול האש. הם לא מצליחים למנוע, אפילו לא לכבות את הדליקות. לכל היותר הם שומרים שנקודות רגישות כמו בתי חולים, בתי אבות או תחנות דלק לא יישרפו. כמות רכבי הכיבוי שלהם פתטית, ויכולת הכיבוי של שריפות יער פשוט לא קיימת. הם לא מסוגלים לכבות עץ אורן שנדלק, בטח לא חורשה. עצוב.
לקראת 16:30 האש קצת שכחה. עזבתי את הבית של ההורים ונסעתי לכיוון המשרד. כל הדרך היו מכוניות "זרוקות" בצדדים. כנראה שהנהגים נסו מהם ברגל. הגעתי למשרד בדישראלי. כל החצר שרופה. עץ האורן עלה באש, הגדר החיה נעלמה, הבוגונביליה בת ה-50 שנה ז"ל, אפילו אדניות התבלינים שלי נשרפו. מראה מדכא. המשרד שלי היה הבית המואר היחיד בשכונה. מכונית כיבוי אחת מנסה לכבות פה ושם. חיילים של פיקוד העורף מוודאים שאיש אינו בבתים. הכל חשוך.
נכנסתי למשרד. בחלון המזרחי משהו לא ברור. אה. אין תריסים. התריסים התאיידו כאילו מעולם לא היו שם. נשארו רק המסגרות לזכרם. חלון זכוכית ענק נבקע, הרבה אפר אבל האש לא נכנסה. נעצרה בקלסרים. המשרד ניצל. הר-הבית בידינו.
