אין ספק שהסדרה לא תשנה את דעתו של הצופה הישראלי או של צופה במדינות ערב. אלו מודעים למורכבות והבעיתיות של המציאות בישראל, ובין כל הטוב והרע, החיים חייבים להמשך עבורם. אלו חושבים שאנחנו חזירים וקופים, תתי-אנוש, ומי שילחם בנו וישלם בחייו יהפוך לגיבור לאומי, משפחתו תזכה בתמיכה ובאהדה אין קץ והוא יזכה ב-72 בתולות בעולם הבא.
אך מה עם הצופה המורחק מהמציאות במזה״ת? צופה אמריקני לדוגמה, בחור או בחורה צעירים מהמאות שעובדים בנטפליקס?
אני מכיר אותם. אנחנו חונים זה לצד זה, אוכלים באותו בית קפה, מעשנים באותה חצר, עולים ויורדים במעלית ביחד ופוגשים אלו את אלו במסדרונות ובשרותים. הם אמריקנים צעירים, שעובדים בחברת ענק בה יש כסף בשפע ותדמית של מותג. חברה המחדשת ובונה, ולאט-לאט משתלטת על נתח שוק הולך וגדל. מתייחסים אליהם בכבוד, בהערצה, ועבורם העולם טוב, מלא תענוגות, מלא אפשרויות.
האם ישראל מעניינת אותם? האם יהודים או יהדות באמת חשובים להם? מה הם בכלל יודעים עלינו, או על המזרח התכון? מה חשוב להם בחיים?
נטפליקס לקחה את הסדרה הישראלית פאודה (מילה בערבית שמשמעותה ״כאוס״) במטרה להביא אותה לקהל בינלאומי. השדכן הוא איש סוכנות על בלוס אנג׳לס (CAA), אדם ברקוביץ, שבעברית במבטא מאוד מורגש קיבל את פני 250 האורחים. הרבה כוח יש לשיתוף פעולה שכזה, והזוכים הגדולים הם יוצרי הסדרה,
אבי יששכרוף וליאור רז.
דובדבן מגיע לחתונה
בן של חבר טוב איתו שרתתי בצבא שירת ביחידת דובדבן. בן זקונים הוא. תמיד אזכור את חרדתה המתמדת של אמו, את הכמיהה האמיתית שלה לשלום, ואת הוויכוחים הבלתי פוסקים ביננו על הדרך להשיג את אותו שלום העומד ומגחך ומתגלגל ממש מצחוק למראה טפשותנו.
הרבה פעמים חושב אני על האומץ הנדרש להיות מסתרעב. על היכולות והסיבולות שהוא פיתח מהלך השרות. על החוב שכולנו חייבים לו ולחבריו. אך אפילו לא פעם אחת חשבתי שאולי טמונה סכנה באותו שירות, שמא יחלפו מספר שנים אחרי השירות והוא יצא למסעות הרצאות ברחבי העולם נוסח ״שוברים שתיקה״. גם הייתי בטוח שמי שמשרת עושה זאת בדבקות ובאמונה שלמה, ולא יצא אחרי מספר שנים ויכתוב ספר או תסריט המתאר בדיוק את צורת הפעולה של אותה יחידה.
כמובן שאין כל קשר בין ספר או סרט שכזה לבין המציאות. פעם היה ביטחון שדה שאת אישורו צריך היה לקבל. היום הכל פרוץ, הכל מותר והכל ידוע. בארץ, אולי. לאויבינו - לבטח. אך לעולם כולו?
ניקח מספר כתבים של
עיתון הארץ, נוסיף אליהם כמה כתבים צבאיים לשעבר, אלו שגבה לבם והם חושבים שהמדינה כולה סובבת סביבם, והנה יש לנו מרשם נפלא לסיפורי חימב״ה - חבורת ידע מוחלט בהחלט. הם יודעים ואנחנו (בעיניהם) מטומטמים. עד כמה גדול הנזק שהם גורמים לארץ, מבית ומחוץ.
הם חייבים להראות את שני צידי המטבע. גם ל״פלשתינים״ יש רגשות, אימהות ובנות. ומה הם רוצים אם כי לחיות בשלום ובשלווה? הם אנשים טובים, אנשים החיים תחת כיבוש מתמשך בארצם שלהם. הכובש הוא זר, הגיע בעיקר מארופה ודורש ארץ לא שלו. הכובש הוא אכזר. מכונת מלחמה משופשפת, משומנת, מצוידת היטב במיטב אמצעי הלחימה שכסף יכול לקנות - הכל מתנת ארה״ב ושלושת המיליארדים שהיא תורמת מדי שנה לציונים. גם הגרמנים נותנים - בעיקר צוללות - שכן היהודים מנצלים את השואה לצרכיהם וחולבים את הגרמנים הן בתשלומים והן באהדה שלא מגיעה להם.
הלב היהודי, הנפש הנמסה, האהבה המדומה. עלינו לזכור שה״פלשתינים״ הם בדיוק כמונו. זוהי תמונה חשובה מאוד לצייר לעצמנו ולעולם כולו. אכן, אויבינו הם אנשים שנבראו בצלם אלוהים. אך הם סוגדים למוות, לא לחיים. הם מחנכים את ילדיהם מינקות לשנוא אותנו, לשמש ככלי או אמצעי לחימה שכל שאיפתו להתפוצץ ולרצוח כמה שיותר יהודים. האימא תשבע שילדה ישן כל הלילה בבית, בעוד הוא יצא לרצוח זוג הורים וארבעת ילדיהם. ברגותי ישלח את אנשיו להתפוצץ באותה עת שהוא שולח את בתו לשיעור נגינה. רצח ודם יהודים לא נתפס אצלם כמשהו מעוות, כי אם חלק חשוב בחיים.
כאן אנו מגיעים לצופה האמריקני שאינו קשור, אינו מכיר וגם לא אכפת לו כל כך מישראל. אותם מסתרעבים הגיעו לחתונה בכדי ללכוד את אחיו של החתן, שהם חשבו שהם רצחו לפני כן, אך הסתבר שלא כך הוא. הפעולה הסתבכה, שכן הערבים אינם טפשים ולא נפלו בפח כל כך בקלות, כך שהלוחמים פתחו באש ורצחו את החתן שכל פשעו היה שהוא רץ להגן על ארוסתו.
ערב הכלולות, החתן מת, מתבוסס בדמו, והכלה נשבעת לנקום. את זה כולנו מבינים. חתן חף מפשע. כלה חפה מפשע. עולמם נחרב ברגע, והדבר המתבקש הוא מעגל דמים. מרחץ דמים. נקמת דם. כך אכן קל להסביר את מה שקורה במזה״ת: לפלשתינים אין ברירה, כך שהם יוצאים למאבק מול גולית. דבר גורר דבר, ובעצם, בכל אשמים היהודים!
מקביליות ארורה
אני נזכר בתשע שנים בהם העזתים ירו מרמות, טילים ושאר פגזים שהם ייצרו במחרטות בעזה או ייבאו מאירן בדרך לא דרך. דרך הפעולה הייתה פשוטה: ״שגר ושכח.״ שלח בכיוון של אזורי האוכלוסייה היהודים המקיפים את עזה ברצועות (של 15 שניות משיגור, 30, 45, 60), ושכח. אולי תזכה שבחדשות הקרובות יבושר על כך וכך פצועים, נפגעי הלם וחרדה או אולי - אם באמת יתמזל המזל - הרוגים!
עבור העולם הייתה משוואה פשוטה: מה שלעזתים מותר לנו אסור. ואם מספר ההרוגים אצלם גדול משלנו, פרושו שאנחנו אשמים. ישראל חייבת להבליג. ישראל חייבת למצוא מוצא, שכן בנו האשם: אנחנו אלו שהטלנו סגר. אנחנו אלו המונעים מעבר תרופות, מוצרי מזון ובניה לעזה. ואנחנו אלו המרעיבים ומצמיאים את העזתים, ומונעים מהם חשמל.
גטו פתוח הקמנו, שמטרתו אחת: להמית את האוכלוסייה.
מזמן התרגלתי לשבת בקרב קהלים שונאים את ישראל, מבית ומחוץ, כשהיחס הוא לרוב 150 נגדנו, ארבעה משלנו. אך עתה עידן חדש, תודות לעתונאי הארץ ויוצא/י יחידת דובדבן (כן גם כמה מילואימניקים של 8-200 וכמה טייסים) המביעים זעם על מעשינו הנפשעים וחמלה על הערבים בהם אנחנו מתעמרים. יושב אני בקרב 250 אנשים שלא מכירים ולא מבינים דבר, והם יוצאים שטופי מוח בידיעה ברורה שכיון ששני הצדדים מקבילים זה לזה, חייבים לאפשר ״שתי מדינות לשני עמים,״ והאחריות היא על גב ישראל, שכן רק בה תלוי הדבר!
איזה איזון דק, איזו תשומת לב, איזו חגיגה נפלאה!
שטיפת מוח לשמה, ובין כל ה-250, אולי היה חופן של ״קיצונים״ ״ימנים״ ״שונאי-ערבים,״ ואלו כמובן מוקצים מחמת המיאוס.
דמוניזציה
אין ספק שהסדרה מעניינת. בנקודה כלשהי אחזה בת זוגי את ידי בחרדה. בנקודה אחרת היא צבטה אותי. ובמספר נקודות נוספות היא עצרה את נשימתה. ניחא, טוב לנחם ולחבק.
אך מה עם הקהל הבינלאומי שלא בדיוק יודע ומבין? הם יוצאים נרגשים, נרעשים: הישראלים האלו, בני מוות הם. מגיע להם כל שקורה להם, ועוד יש להענישם. מה שקרה וקורה לא מספיק, מגיע להם!
למי שהלך המחשבה הזה לא מוכר, אתם ודאי מכירים את התוצאות רחוקות הטווח. בעידן הנוכחי קוראים לכך ״BDS״ והדרך שהובילה לכך כללה דה-לגיטימציה של מדינת ישראל, דה-הומניזציה ודמוניזציה של היהודים. ואם ברצונכם לבטל את ההשוואה כלא רלוונטית, כל שעליכם לעשות הוא לחזור לשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ואולי כדאי שאצרף מספר כרזות ופוסטרים מאותה תקופה.
עד כמה נהנה אני מאותם ״כתבים צבאיים״ מ
גלי צה״ל ומשליחי התרבות והתעמולה של מדינת ישראל מעתון הארץ. אך מדוע גם יוצאי דובדבן? או 8-200? או טייסים שהם לרוב תפארתה של מדינת ישראל? נראה שהשטן עשה כפי שתאר אלתרמן, ולא נותר אלא להפנים מדוע נפסיד במלחמה הבאה:
״כך דיבר השטן וכמו
חוורו שמים מאימה
בראותם אותו בקומו
לבצע המזימה״.
לא רק חוורו, כי אם נאלמו דום, שכן לא השטן הוא שקם, ישראלים טובים הם שקמו לעשות מעשה; ואולי פשוט לא הבינו עד כמה נוראים מעשיהם, או מה ההשלכות של אותו ״טוב הלב״ המאשים אותנו בכך שאנחנו אלו שאינם מבינים שאויבינו גם הם אנשים שנבראו בצלם האלוהים.
חוורו השמים מאימה, ואצלי נעתקה הנשימה, וכבר לא אוכל לשון בלילות הקרובים.
