ב-26 בספטמבר 2016 הודיעה חברת נובל אנרג'י, השותפה האמריקנית בקונסורציום המחזיק בזיכיון להפיק גז טבעי בשדה "לוויתן" שבמים הכלכליים של ישראל, כי חתמה חוזה עם חברת החשמל הירדנית. הזרמת הגז, שלושה מיליארד מטר מעוקב לשנה, שתתחיל לקראת סוף 2019, תמשך 15 שנה. שווי העסקה עשרה מיליארד דולר, כאשר התמחור למטר מעוקב הוצמד למחיר חבית נפט מסוג ברנט ומחיר רצפה קבוע. לעסקה זו נודעת חשיבות רבה עבור ירדן, שנקלעה למצוקה לאחר שהספקת הגז אליה ממצרים נקטעה הן בשל פיצוץ הצינור בחצי-האי סיני על-ידי דאעש והן עקב הקושי של מצרים לעמוד בהסכמי המכירה לירדן (ולישראל). חשיבותה רבה גם לקונסורציום שבו שותפות, בנוסף לשותף האמריקני, גם שלוש חברות ישראליות, שכן השגת חוזי מכירה עתידים מאפשרת גיוס המשאבים הפיננסיים לפיתוח שדה הגז "לוויתן". ואכן, ב-27 בנובמבר הודיעו השותפות כי חתמו על מכתבי התחייבות בינן לבין שני בנקים בינלאומיים גדולים, שהתחייבו להעמיד לרשות הקונסורציום 1.5 - 1.75 מיליארד דולר למימון השלב הראשון של פיתוח "לוויתן".
מאז ההודעה על אודות הסכם האספקה לירדן לא פסקו בה ההפגנות והמערכה הציבורית נגד העסקה. כך, למשל, אזרחי ירדן נקראו להימנע מלהדליק אור בבתיהם בשעות שפורסמו בכלי התקשרת וברשתות חברתיות כחלק מהמחאה.
ב-24 בנובמבר זכתה הממשלה הירדנית, בראשות האני אל-מולכי, בהצבעת אמון בפרלמנט. בשנים עברו היה זוכה אירוע מעין זה לכותרות צדדיות בעיתונות הירדנית, שכן הפרלמנט אמור היה לשמש חותמת גומי של בית המלוכה. חוזה השלום עם ישראל שנחתם ב-1994 שינה אך במעט מציאות זו. פרלמנטרים ירדניים ממוצא פלשתיני הטיחו ביקורת בממשלה, קראו לסילוק השגריר הישראלי מרבת-עמון ולהקפאת היחסים הדיפלומטים עם ישראל, אך כל אלו היו בבחינת מטרד ולא אתגר אמתי למשטר. עם זאת, אפילו הביטוי הצנוע שנרשם בירדן ל"אביב הערבי" גרם ל
מלך ליזום שינויים בחוקה - אומנם לא מפליגים, אך כאלו שקרבו את ירדן לתהליך דמוקרטי אמתי. יתר על כן, שינויים אלה אפשרו התחלה של פעילות של מפלגות בעלות מצע ארצי ולא רק מקומי-שבטי. "האחים המוסלמים", לאחר משגה אסטרטגי של החרמת הבחירות הראשונות לאחר שינוי החוקה, התעשתו ועל אף שמפלגתם נפסלה על-ידי השלטונות, הם חברו למועמדים נוצרים ואחרים ובבחירות האחרונות שנערכו הצליחו כך ליצור גוש משמעותי בפרלמנט.
לאחר שראש הממשלה הציג את מצע ממשלתו וביקש את אמון הפרלמנט התנהל דיון ארוך, בן שלושה ימים (22 - 24 בנובמבר) בין 130 המחוקקים, שחלק ניכר מהם ביקש לשאת דברים. על-אף שמרבית מצע הממשלה עסק בענייני כלכלה ורפורמות פנימיות, חלק מהדוברים מצא לנכון לבקר את הממשלה על ההתקשרות של חברת החשמל הירדנית עם חברת נובל אנרג'י האמריקנית לרכישת גז טבעי משדה הגז הישראלי "לוויתן". חברת פרלמנט ותיקה, ופא יעקוב בני מוסטפה, עורכת דין בהשכלתה, תבעה את ביטול ההסכם בטענה שהוא נוגד את סעיף 33 של החוקה הירדנית, שאף שהוא מקנה למלך את הסמכות לחתום על אמנות, נאמר בו כי "אמנות והסכמים שכרוכים בהם הוצאה מאוצר המדינה או שיש להם השפעה על זכויות אישיות או ציבוריות של האזרחים הירדנים, לא ייכנסו לתוקפם אלא אם אושרו בפרלמנט". חברת הפרלמנט דימה טהבוב מרבת-עמון טענה, שמחיר הגז מישראל גבוה מהמחיר בשווקים הבינלאומיים. תוך כדי הדיון בפרלמנט התקיים ברבת-עמון מפגש מומחים בנושא הגז, שבו השתתפו השר לשעבר אברהים בדראן וחבר הפרלמנט ג'מאל גאמו. באירוע שאותו יזם הסניף הירדני של "חרם, ביטול השקעות וסנקציות" -BDS - יצאו כל הדוברים נגד העסקה עם "הישות הציונית" בטעונים כי מכל שלושה דולרים שהאזרח הירדני ישלם לחברת החשמל הירדנית דולר אחד יגיע לאוצר הישראלי, וכי הממשלה הירדנית קונה גז בכמויות גדולות מעבר לצרכיה. בדראן אף טען שמרבית סעיפי ההסכם סודיים. חבר הפרלמנט גאמו מצדו טען שמטרת ההסכם היא הידוק הנורמליזציה עם ישראל וכי רוב עמיתיו בפרלמנט מתנגדים לעסקה. לטענתו, הוא פנה לשגריר קטר ברבת-עמון בשאלה מדוע ארצו אינה מסייעת לירדן באספקת הגז, וזה ענה כי ממשלת ירדן לא ביקשה סיוע כזה.
בהשיבו בתום הדיון לחברי הפרלמנט רמז ראש הממשלה אל-מולכי כי למעשה אין לירדן חלופות טובות מהגז שיסופק על-ידי נובל אנרג'י (הוא נמנע מלהזכיר את שמה של ישראל). לדבריו, ירדן מנהלת דיונים עם עירק, אלג'יריה, מצרים ופלשתין (כך במקור בערבית), אבל גם הוא הצביע על בעיית הביטחון בעירק, שתעכב העברת הגז בצינור מבצרה שבדרום עראק לעקבה שבדרום ירדן. אל-מולכי הוסיף כי מקטר לא התקבלה הצעה שיכולה להתחרות במחיר שנקבע בהסכם עם החברה האמריקנית, והדגיש שההתקשרות בין חברת החשמל הירדנית לחברה האמריקנית תחסוך 300 מיליון דולר לשנה למשך תקופת ההספקה, ברמזו שהמחיר שהוסכם עליו יהיה נמוך ממחירי הגז הטבעי בשווקים הבינלאומיים. בתום הדיון זכתה הממשלה באמון 84 חברי פרלמנט (על-פי החוקה היא זקוקה ל-66), בעוד 40 חברים הצביעו נגד מתן אמון בה.
עוד לא יבשה הדיו על החלטת הפרלמנט הירדני, ומשרד המים וההשקיה הירדני הודיע (27 בנובמבר) כי חמש קבוצות של חברות בינלאומיות עלו לשלב הבא של בחירת הזוכה בביצוע השלב הראשון של פרויקט העברת מים מ-ים סוף ל-ים המלח. השם מטעה במקצת, שכן השלב הראשון הוא בניית מתקן בעקבה, שבו יותפלו 80 - 100 מיליון מטרים מעוקבים. ההודעה גם אינה מציינת פרט חשוב, והוא שירדן, ישראל והרשות הפלשתינית חתמו הסכם שלפיו ישראל תקבל כמעט מחצית מהמים המותפלים בעקבה לשימוש באזור אילת, תזרים כמות דומה לירדנים בצפון ותוסיף לכמות המים המוזרמת לפלשתינים. ביצוע השלב הראשון של הפרויקט אמור להתחיל ברבעון הראשון של 2018 ולהסתיים ברבעון האחרון של 2020. בשלב מאוחר אמורים להתממש יעדי הפרויקט האחרים, שבמרכזם הזרמת התמלחת שהופרדה מן המים המותפלים ומים נוספים מים סוף לים המלח, לשם שימורו ולהפקת חשמל. כך, לפי הודעת הירדנים. יצוין כי בשלב זה עוד לא הושג מימון מלא לפרויקט, ומעבר להתחייבות אמריקנית ל-100 מיליון דולר (מתוך עלות, שבהערכת חסר תגיע לחצי מיליארד דולר) אין התחייבויות נוספות. כן יצוין שבעוד אין חילוקי דעות בין המומחים על אודות ההיגיון שבהתפלת המים באזור עקבה-אילת ובהסכם חילופי המים בין ישראל וירדן, רבים מטילים ספק האם הזרמת מים מ-ים סוף היא הדרך הזולה והיעילה יותר לשימורו של ים המלח.
מכל מקום, ההתקדמות בביצוע שני הפרויקטים בתחומי התשתית, של מים ואנרגיה, בין ישראל וירדן, מצביעה על הפוטנציאל החיובי הטמון בניתוק הקשר בין התקדמות בתחומי כלכלה ותשתית במשולש הירדני-ישראלי-פלשתיני לבין התקדמות לפתרון מדיני של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. אמירה זו אינה מכוונת להמעיט מההכרח הדחוף להגיע ולו לפתרון מדורג של הסכסוך על בסיס הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, אלא היא מצביעה על מציאות של מחסור במשאבי אנרגיה, מים לשתייה, נמלים או צורך למנוע זיהום של אזורי מחיה צפופים, וכן על חוסר ההיגיון שבמניעת פתרונן של סוגיות אלה, אם מתנים ומתלים את פתרונן בהשגת פתרון בו-זמני וכולל לכל נושאי הליבה שבסכסוך הישראלי-פלשתיני. ההסכמים בנושאי המים והגז הטבעי עם ירדן, כמו גם ההסכם שנחתם בנושא החשמל בין ישראל לפלשתינים (ספטמבר 2016) מוכיחים כי הצדדים יכולים להגיע להבנות ואפילו להסכמים מלאים בתחומים רבים ואלו יכולים ליצור סביבה חיובית, גם אם לא יהוו תחליף להשגת הסכמים בתחומים מדיניים. יש להניח שהצד הישראלי בהסכמים שאוזכרו לעיל "סבסד" והפחית את עלותם לצד השני, בין שהוא ירדני או פלשתיני. זהו סבסוד ראוי, שכן בדרך זו תורמת ישראל ליציבות בסביבה הגיאו-אסטרטגית הקרובה לה.
