המציתים - את מי הם מייצגים?

השסע בחברתנו מתבטא אפילו בהערכת אחוז ההצתות מתוך כלל השריפות, שלא לדבר על שיפוט. ההתייחסות הערבית לאסון הלאומי: גינו או לא גינו? וכשגינו, ואפילו הגישו עזרה - האם זה רק תרגיל? והמציתים - "בודדים" שאחראים רק לעצמם, או שמא זו החברה שלהם, שיצרה את אווירת השנאה? דילמות כאלה מלוות אותנו תמיד: מי הם "הערבים" - רוצחי הרב מרק מעתניאל, או אלה שחילצו את אשתו הפצועה ואת ילדיהם מתוך הרכב והצילו את חייהם? ושמא דווקא אלה שפיטרו אחד מן המצילים? האם זה השוטר הפלשתיני שירה על חיילים במחסום בית אל, ואולי דווקא השוטרים שחילצו ישראלי מתוך בור שנלכד בו שבוע שלם בלי אוכל, ליד ההתנחלות אבני-חפץ? ערבים ביצעו מעשי רצח וערבים תרמו איברים - מי מביניהם המייצג? מתנחלים יהודים מתנסים בערבים זורקי אבנים, וגם בערבים שמחלצים ניזוקי תאונות ונפגעי אבנים, שזרקו ערבים אחרים. בתרפ"ט בחברון ערבים טבחו ביהודים וערבים הצילו: 256 יהודים לפי רשימה אחת, 425 לפי רשימה שניה, עתים תוך סיכון עצמם. אחד מהם, אחמד קוריידה, הציל 66 נפשות, אך מן החמולה הזאת (אבו-עישא) גם יצאו כמה מן הרוצחים הטרוריסטים המתועבים ביותר. מבלבל? הנה גם זה: כל ההצתות היו מעשה ידי ערבים ומי, חושבים אתם, יתקן, ישפץ, יבנה מחדש? מי בונה את ההתנחלויות? ערבים כמובן! ערבים ויהודים עובדים, משרתים, קונים ומוכרים, מטפלים ומטופלים ביחד, מתחככים אלה באלה במרקם חיים יומיומי, והחדשות הטובות הן - שאין חדשות, זו כבר שגרה. המסקנה ידועה: אין להכליל, ובכל הנוגע לפרט הערבי עומד מולנו אדם, לא "ערבי". ובכל זאת, הגם שלא כל מוסלם טרוריסט, כמעט כל הטרוריסטים בעולם - מוסלמים! זה מחייב אבחנה בין היחידים לחברה שלהם, שהיא לרוב רודנית, אכזרית, פרימיטיבית, אטומה, פנאטית, חשוכה ומפגרת. כל יחיד שיעז להתנגד למה ש'פוליטיקלי קורקט' בחברה כזאת, אוי לו. ולכן, אם ערבי יאמר באוזניך, אחד על אחד, דברים נפלאים ובציבור ישמיע את ההפך הגמור, אל תכעס עליו. בחברה כזאת, שינויים יכולים לבוא רק מלמעלה, וכל ניסיון לדמוקרטיזציה מלמטה מזמין אסון, ועיין ערך "האביב הערבי". על כן, אל תזלזלו במצב הקיים, של יהודים וערבים המתקשרים ומתפקדים ביהודה ושומרון אלה עם אלה על בסיס אישי, ללא קשר עם הרשות הפלשתינית, ש"התקינות הפוליטית" הערבית משתקת אותה. שלוש תקוות החזיקו אותה בחיים, כולן מתוצרת משטר אובמה: - לחסל את ההתנחלות היהודית, שצמיחתה מפריכה את הפרדיגמה שזרעה ייאוש ביהודים - כי הזמן פועל כביכול לטובת הערבים; - לסלק את היהודים משטחי '67 באמצעים דיפלומטיים, או"מיים, ללא צורך במו"מ ובוויתורים. - לערער את הנחישות הציונית מבפנים, בעזרת 'כוחות השלום'. מכל התקוות האלה, המהפך באמריקה לא הותיר דבר. קטנים הסיכויים שטראמפ יעצור בברוטאליות 'אובמאית' את הצמיחה ביו"ש או יפעיל נגד ישראל את מועצת הביטחון. ואשר לשמאל הישראלי שערפאת קרא לו "כוחות הפנים שלי" - הוא הולך ונחלש. במצב כזה, חברה אחרת הייתה בוחרת אופציה של דו-קיום על משקל הפתגם האנגלי "אם אינך יכול להכות אותם - לך איתם..." ילמדונו רבותינו המזרחנים: זה ייתכן אצלם?