"היש הכרח בגיוס הבנות; ..." כתב בן-גוריון בסקירת הביטחון שערך לפני כשישים שנה, "השאלה... נפתרת בנקל על-ידי בדיקת כוח-האדם ... שלנו ובין זה של הערבים...מבלי שהבנות תעשינה חלק גדול של השירותים - נהיה מוכרחים להעביר חלק גדול של גברים בעלי כושר-קרבי ליחידות שירות."
גם אם יש צורך לעדכן את תפיסת הביטחון של ישראל, קשה לעלות על הדעת כי רעיון השוויון של האישה והגבר, שעלה על סדר היום בעקבות דבריו של האלוף במיל'
יפתח רון-טל, בעניין ההצעה לשילוב חיילות בצוות הטנק, יהיה הסיבה העיקרית לכך.
נושא השילוב הראוי בכלל, ושירות בנות ביחידות קרביות בפרט, יכול להיבחן לאור הטיעונים שהעלה בן-גוריון. כלומר, האם שירותן זה חותר למטרה הראשונית של גיוסן - צמצום פערי כוח האדם בין ישראל למדינות ערב. אל"ם רז שגיא בספרו "נלחמות בצה"ל", מציין את הטייסות בצבא האדום במלחמת העולם השנייה שאיבדו את יכולתן ללדת, ומצטט לוחמת מגדוד האב"כ בצה"ל שאומרת כי אינה יכולה ללדת.
אם הדוגמאות הללו מייצגות את ההשלכות הפיזיולוגיות של השילוב הראוי על נשים, הרי שבפתיחת המסלולים, כמו קורס טיס שריון וחי"ר, בפניהן, יצא שכרה של המדינה בהפסדה. רוצה לומר, גיוס הבנות לצבא שנועד מלכתחילה לצמצם את פערי כוח האדם, עלול לגרום לפגיעה בפריון הילודה ובעתודת הלוחמים.
מעבר לפגיעה זו במדינה, יש מקום לתהות על מידת המוסריות שבעידוד בחורות איכותיות, ומסורות למולדת, ללכת לשירות שעלול לגרום להן נזקים בריאותיים שאינם ניתנים לתיקון. מעניין יהיה לדעת האם בכל הנוגע לילדיהם, של אותם מעודדות ומעודדים, מתקיים הביטוי "נאה דורש נאה מקיים".
אפשר לנסות למנוע את הטרגדיה האישית והלאומית הזו בשתי דרכים: בטווח הקצר יש לידע את הבחורות המבקשות לשרת כלוחמות על הנזקים הבריאותיים הצפויים להן, ובמיוחד ליכולתן ללדת. בטווח הארוך יש לחשב סטטיסטית את הפסד הילודה, אותו פער שגיוסן נועד למלא, ולהציגו בפניהן.
עניין נוסף שראוי להציג הוא את מטרת השילוב הראוי. היוהל"ן, ריכזה בזמנו סביבה צוות היגוי מגדרי ע"מ לגבש את נושא שילוב הנשים בצה"ל במגוון תפקידים. אחת מן היועצות היא ד"ר
אורית קמיר אשר טענה כי " הוויה גברית זו, בצבא)... מובילה להרס ולמוות ...(מנגד) גישה פמיניסטית לא תוביל להשתלבות במערכת צבאית, אלא דווקא לניסיון לשנות את הצבא, להמעיט מחשיבותו וממרכזיותו, ולחזק מוסדות חברתיים אחרים על חשבונו."
מבלי לבחון את כוונות מחוללי השילוב הראוי והשקפותיהם, יש מקום להשוות בין מטרותיהם ברעיון השילוב הראוי ויעודו של צה"ל, כפי שהגדיר אותו הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל
גבי אשכנזי, באומרו ש"התפקיד של צה"ל הוא או להתכונן למלחמה או להילחם".
אם כך הם פני הדברים, ולנוכח העלייה במספר הבנות הדתיות שמתגייסות לצה"ל, נראה שעל ארגון "אלומה", אשר מסייע לבנות דתיות בשירותן הצבאי, מוטלת אחריות כבדה בהכוונתן לשירות צבאי שלא יגרום להן נזק. וכן, עליו לדאוג שמסירותן לעם, ורצונן לתרום למדינה, לא יהוו נטל מבצעי וכלכלי על הצבא. נותר רק לקוות ש"אלומה" אינו עוד אחד מזרועותיה של 'הקרן לישראל החדשה'.
ובעניין דבריו של
אביגדור קהלני, כי "אסור לאישה לחוות את הטראומות האלה. להיות בדרג המסתער ולנעוץ סכין בלב האויב", אפשר להוסיף; המציאות שהוא תיאר, לפיה לנשים לא נועד תפקיד הלוחם, אינה משתנה גם אם היא עלולה להוביל מישהו למסקנה האומללה שנשים נחותות מן הגברים.
אולי ניתן למצוא פירוש מעמיק יותר לדבריו של קהלני בתפיסתו של מייסד הגדודים העבריים ואבי הצבאיות הישראלית בעת החדשה, זאב ז'בוטינסקי, אשר כתב כך: "מחשיב אני את האישה על הגבר בכל שטח ייסודי של חיי-הציבור וחיי-בית; חוץ מיגיע - כפים גס ופראי, שבו מכריע כוח - השרירים, אין תפקיד ומקצוע, שלא הייתי מעדיף בו את האישה על הגבר. אצלי זהו חוש אורגני, למעלה מכל ויכוח,... בתוך תוכי יש מושג של נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג הזה קוראים אשה. אמונתי מעטות הן. וזו אחת מהן- שאמך, אחותך, אשתך הן בנות מלכים, אל תגע ובל תגיע."
