רשמי ביקור קצר אצל הדוד סם

א. מאטיס וקלי

מינוי גנרל ג׳ימס מאטיס - איש הנחתים, הידוע בכינוי ״כלב משוגע״ - לשר ההגנה האמריקני חריג בנוף האמריקני. בוושינגטון אין ששים למנות גנרל לשר הגנה. זה פשוט לא נראה היטב באמריקנית. הגנרל האחרון שמונה לשר הגנה היה ג׳ורג׳ מרשאל, שניהל את משרד ההגנה בממשל טרומן, אחרי הצלחתו האדירה כמזכיר המדינה (שר החוץ). כשגנרל קולין פאואל פרש, אחרי מלחמת המפרץ, מינה אותו הנשיא ג׳ורג׳ בוש למזכיר המדינה ולא לשר ההגנה. הנשיא הצרפתי ז׳ורז׳ קלמנסו, שנודע בכינויו הנמר, סבר שמלחמה הנה דבר חשוב מכדי להפקידו בידי גנרלים. כמותו, אין מאמינים האמריקנים שלקצינים יש הידע לנהל את הפנטגון, וגם אינם רוצים שקצין ינהלו. שיבואו אלינו להיווכח, שקצין בראש משרד הביטחון הוא מתכון בטוח לכישלון. מאטיס אינו מאוהבי ישראל, אם כי אינו משונאיה. הוא יודע היטב מה יתרונותינו, ואינו מאמין בדוקטרינת בז׳ז׳ינסקי, שהנחתה את ממשל אובמה, שעל ארה״ב להיסמך על אירן כמעצמה אזורית. כלוחם קשוח בטרור, לא ייכנע מאטיס לגחמות האירנים. ברמה המקומית, מסתמן מאטיס כטוב לתעשיה הביטחונית האמריקנית, שתקבל זריקת עידוד בצורת עוד ועוד הזמנות. יתר על כן, ייתכן שמדיניות טראמפ להגן על התעשיה האמריקנית תקשה על מתחריה ברחבי העולם, כולל התעשיה הביטחונית בישראל. משיחות בוושינגטון הבירה מתברר שמינוי מאטיס הכניס רוח חדשה למפרשי מערכת הביטחון האמריקנית. לאן זה יוביל והאם יימחו שמונה שנות הדשדוש הביטחוני האמריקני?! ובמקביל, מינה טראמפ את גנרל הנחתים ג׳ון פראנסיס קלי, שהיה מפקד הפיקוד הדרומי האמריקני, לשר לביטחון המולדת. באחריותו, בין השאר, משמר החופים, משמר הגבול, הרשות לביטחון בתעופה ועוד ארגונים. הגנרל נשוי, והיו לו שלושה בנים. בנו הצעיר נהרג, כקצין צעיר בנחתים, באפגניסטן. בנו הבכור משרת כמיג׳ור בנחתים. קלי, בן 66, התגייס כחוגר לנחתים, ואחרי כשלוש שנות שירות עבר למילואי המארינס, כשלמד באוניברסיטה של מסצ׳וסטס. בתום לימודיו עבר קורס קצינים, ולימים היה מג״ד סיור בנחתים. למד במכללה הלאומית למלחמה, ויש לו תואר שני מאוניברסיטת ג׳ורג׳טאון ומהאוניברסיטה האמריקנית לביטחון לאומי. הגנרל שירת כקצין הקישור לבית הנבחרים של הנחתים, כעוזר למפקד נאטו. וכעוזר למפקד הנחתים. פיקד על כוח המשלוח 1 של הנחתים ועל הכוח הרב-לאומי בעירק.

ב. נהי וקינות

למרות שעבר כבר יותר מחודש מאז הבחירות לנשיאות ארה״ב, ממשיכה התקשורת האמריקנית בקו הנלוז שלה במערכת הבחירות, ומנסה על כל צעד ועל כל שעל להשחיר את דונלד טראמפ ואת הממשל שהוא בונה, כנראה, לקראת השלב המכריע של אשרור המינויים הבכירים בוועדות הסנאט. למרות שיש בו רוב רפובליקני, הצבעה בסנאט - ובעיקר, נימת התשאול של המועמדים - אינה מובטחת להיות אוהדת. כך, ג׳ון מקקיין, היו״ר הרפובליקני של ועדת הסנאט להגנה (שהיה מועמד רפובליקני לנשיאות לפני שמונה שנים), חולק יסודית על רבות מעמדות טראמפ (למשל, בעניין שיטות לחקירת מחבלים). אנחנו מכירים זאת היטב. מאז 1977 אין התקשורת הישראלית מקבלת (כמובן, בשם הדמוקרטיה הצרופה) את הכרעת העם, שהייתה בניגוד לציפיותיה, והיא ראש-חץ במסע הכפשות והסתה נגד הממשלות הנבחרות מאז - גם בעת מלחמות. לנשיא האמריקני נתנה החוקה סמכויות נרחבות, שמאפשרות לו לתפקד גם מול קונגרס לעומתי. יתר על כן, המערכת האמריקנית אינה פשוטה, וכמעט שאין הצבעה אוטומטית, מפלגתית, של צירי בית הנבחרים ושל הסנאטורים. כלומר, בהרבה מקרים נדרש הבית הלבן לארגן קואליציות אד הוק לצורך עניין זה או אחר; ולפיכך, הוא קשוב לצורכי הצירים והסנאטורים, ומוכן להיענות לבקשותיהם. המערכת האמריקנית מעודדת ייצוג אינטרסים, שמשמעותו השקעת כסף פדרלי ומדינתי לסיפוק צורכי בוחריו של סנטור/ציר בבית הנבחרים. כידוע, נבחרים הצירים לכהונה של שנתיים בלבד - לעומת כהונה של שש שנים לסנטור; והבחירות מתקיימות בארה״ב כל שנתיים (בניגוד לתדמית, המטופחת אצלנו, שבחירות תכופות מערערות את יציבות הממשל, רצו האבות המייסדים באמריקה בחירות תכופות, והתפשרו על כל שנתיים, כדי לייצג את רצון העם), והן גם מבחן לנשיא המכהן. התקשורת אינה נבחרת. לכן, היא יכולה להמשיך בתעלוליה, כל עוד מוכן הציבור לקנות עיתונים, להאזין לרדיו ולצפות בטלוויזיה - שכמעט כולם מוטים בגסות ובזים ליושרה, להגינות ולכללי היסוד של העיתונאות. למה הציבור עושה זאת? מאזוכיזם צרוף מחד-גיסא ומאידך-גיסא האמון בתקשורת, פה ואצלנו, צולל בהתמדה יחד עם שיעור השימוש בה, גם אם הנו חינם. תקשורת חופשית הנה נשמת אפה של הדמוקרטיה, אך לא תעמולה זדונית במסווה של דיווח עיתונאי.

ג. אי-גמישות

בספורט כיוון הריצה הוא בניגוד לתנועת השעון. באמריקנית - הריצה בכיוון ההפוך (״ריצה שמאלה״) הנה שבירה של החוקים וחריגה מהנורמות. החנינו את המכונית בצד שמאל של רחוב דו-סטרי. מארחינו הזהירו, שאם יעבור שוטר, נקבל דו״ח, כי זו הוכחה, שנסענו נגד כיוון התנועה. השוטרים כאן מקפידים מאוד, שהרכב יחנה קרוב למדרכה. מארחינו קיבלו דו״ח כיוון שמכוניתם חנתה כשישים ס״מ מהמדרכה - הרחק מהמותר; וכן הלאה וכן הלאה. מצד שני, חלקות החניה במגרשי החניה רחבות כדי שתוכלו לפתוח בנוחות את דלתות המכוניות. ובחניות, המוקצות לנכים, לא יעז לחנות מי שאין לו אישור. הקנס מתחיל ב-250 דולר, מזהיר שלט המוצב במקום. קשה לישראלי להתרגל להקפדה האמריקנית על התקנות. מבחוץ זה נראה כמו ראש קטן במירעו. הרבה שנים אחרי שחזרתי ארצה, עדיין מתקשה להבין את ההקפדה האמריקנית על קלה כחמורה ואת הצורך שלהם לסדר כל דבר בשלשות מיושרות לימין. כשמתרגלים, מתברר שהחיים קלים יותר ופשוטים יותר וגם מבינים איך לבצע ריצות שמאלה לעקיפת הראש הקטן.

ד. ביטחון

אחד השלבים המעיקים בטיסה הוא הביקורת הביטחונית - הבידוק - ובעיקר, כשיש הרבה טיסות המשך פנימיות. למרות שיש גוף אמריקני מתאם (הרשות לביטחון בתעבורה TSA), כל שדה תעופה הנו פרשה מיוחדת בפני עצמה, ובכל שדה הבדיקות (וההקפדה) שונות. יש מי שמבקשים לפשוט נעליים ואחרים אינם דורשים זאת. יש מי שמבקשים להוציא את המחשב הנייד, ואחרים אינם עומדים על כך. אי-אפשר לסמוך על כך, שבשדה אחר עברת את הבדיקות בלי בעיה. אני הולך עם כתפיות, שעשו בעיות שם ולא פה. בגלל טירוף של זכויות אדם, אין האמריקנים יכולים לסמן מראש סיכונים (פרופיילינג, בלשון המקצועית), נבדקים הנוסעים, לכאורה, במדגם. הסיפור הידוע בעניין הוא גנרל אמריקני קשיש, שנבדק ביסודיות, למרות שהציג תעודה של קצין בדימוס.

ה. נוחות

בכניסה לחנות גדולה למדי של טארגט - אך לא רק בה - יש חניון של עגלות, שנראו לי גדולות מהעגלות הרגילות אצלנו. כל אחד מוזמן לקחת עגלה, ולמלאה מכל טוב. וכל המרבה - הרי זה משובח. לידן חניון של רכב חשמלי, שמעמידה החנות חינם לרשות הנכים: כיסא מתנייע עם עגלת קניות צמודה אליו. המדפים עמוסים בסחורות, המסודרות בחן, והמעברים ביניהם רחבים, ומאפשרים תנועה דו-סטרית של שתי עגלות, לפחות, מבלי להשאיר סימנים כחולים על גופו של הקונה. נקי מאוד בחנות, אפילו באזור האוכל, שצמוד כמעט לכל מרכול/חנות. באזור הצעצועים משתעשעים ילדים והורים בצעצועים, שהועמדו לבחינתם. כן, עוד דבר בולט מאוד - שקט כאן מאוד למרות שהחנות גדושה במאות קונים, כולל ילדיהם.