אסון הטיול במדבר יהודה, שבו קופחו בסוף השבוע האחרון חייהם של אב ובנו לחינם, מעיד פעם נוספת על קלות הראש הרבה שבה נוהגים אצלנו להתייחס לטיולים הנערכים אל מול איתני הטבע. הפעם אמורים הדברים במסלול פופולרי, שאותו נוהגים לפקוד מדי שנה אלפי מטיילים. אלא שברשות הטבע והגנים מוגדר המסלול הזה כבר מזמן כמיועד למיטיבי-לכת בלבד, המורגלים מן הסתם בטיולי-טיפוס שכאלה.
זה בדיוק המקום להודות שלפחות קורבן הטיול, בן ה-10, לא היה בעצם מוכן - לא נפשית וגם לא גופנית - למאמץ הגדול שמחייב טיול שכזה מטבעו. עובדה שהנער עצמו לא הסתיר מאביו את הפחד הרב שקינן בו מההתמודדות עם סולם היתדות שנגזר עליו לטפס בו. הסוף, כידוע, היה מר ונמהר, כשהנער איבד את שיווי-משקלו והדרדר אל התהום עם אביו התומך, כשהשניים משלמים על כך בחייהם.
את האסון הנורא ניתן היה למנוע מראש, אילו רק היו המטיילים נשמעים להוראותיה של רשות הטבע והגנים ומגבילים את טיוליהם למיטיבי-לכת בלבד. למותר לציין שמטבע הדברים לא נכלל, כמובן, מקומו של הטף בקטגוריה הזו.
תהום פעורה
אסון-נחל-צאלים החזיר אותי באחת שלושה עשורים לאחור, לטיול של חמישים משפחות מגוש-דן, לאתר תל-מגידו, שבו גם אני השתתפתי. מטרתו המוצהרת של הטיול, שנערך באחד מסופי השבוע, הייתה יום-גיבוש משפחתי. הוראות הטיול, שניתנו למשתתפיו - ביניהם סבים וסבתות, הורים וילדים - היו קצרות, בעל פה, אך ברורות למדי: יוצאים בשעה שמונה בבוקר וחוזרים בשעה ארבע אחרי הצהריים, כשעל המטיילים להצטייד במימיות ובשתי ארוחות-בוקר קלות.
הטיפוס אל מרומי הגלבוע החל רק לאחר שהמדריכים המקצועיים, שהתלוו אלינו, וידאו תחילה שאיש מהמטיילים איננו סובל, חלילה, מפחד-גבהים. רק לאחר וידוא העניין הם פקדו על קהלם להצטייד במימיה ובמנות האוכל המבוקשות, וללכת בעקבותיהם. לאן? איש מאיתנו טרם ידע. מן הסתם היה זה סוד השמור עם המדריכים בלבד. כל שהשתקף ממרומי הגלבוע היה התהום הפעורה מתחת, של עמק יזרעאל על נופיו הקסומים.
אותה שעה לא העלה איש מאיתנו, המטיילים, על דעתו כי התהום הרובצת מתחת, היא בעצם היעד שאליו ביקשו המדריכים להוביל את צאן-מרעיתם, וכשכבר הסוד מתחוור - זה היה מאוחר מדי. מהר מאוד התברר לנו שאין, בעצם, דרך חזרה.
יבול האימים
תחילתו של מסע הנחיתה הרגלי אל התהום היה בשעה אחת בצהריים, וסופו עדיין מי ישורנו. במורדות ההר התלול רק סלעים, קוצים וברקנים. הסבים והסבתות, וכמותם ההורים ובני העלומים, מתקשים מן הסתם לפלס להם דרך. עיניים נפחדות נעוצות בכל פיסת-קרקע ואבן. צעד כושל אחד - ואתה מועד ומדרדר אל התהום.
שלוש שעות של הליכה שפופה, מלוות בהרבה זעקות של יאוש. בשעה ארבע אחרי הצהריים אנחנו קוצרים סוף-סוף את יבולו של מסע האימים: סבתא אחת, עם רגל שבורה; שתי אימהות שנקעו את רגליהן, ונערה אחת שלקתה בליבה; רגליים שרוטות וזבות-דם, שמלות ומכנסיים קרועים - הם מנת-חלקם של רבים אחרים.
גם המעטים שיצאו ללא פגע - צמאים למים. בנקודת האיסוף שלמרגלות ההר, אנחנו תרים לשווא, במימיות ריקות, אחר מקור-מים חיים. להרוות גרון ניחר מצמא.יום הגיבוש המשפחתי הפך, רחמנא לצלן, ליום של ייבוש משפחתי, כשהוא מותיר אחריו משקע מר ונמהר בקרב משתתפי-טיול זועמים על כי לא הוכנו, כראוי, לקראת האירוע.
בנחל צאלים, של סוף השבוע האחרון, נגמר הסיוט במוות כפול. הגיעה העת ללמוד את הלקח.
