"ההיסטוריה המרהיבה של עכו וממלכת הצלבנים השנייה חוברת לגורלו של אדם יוצא דופן, גיום דה בוז'ה. הוא נולד, כנראה, בשנת 1233. היה אביר ואח וראש מסדר הטמפלרים, חבר במסדר מגיל עשרים ועד יום מותו במצור על עכו, בשנת 1291, כשנפלה עכו, ואחריה נפלו כמגדל קלפים כל מעוזי הצלבנים בחוף ארץ ישראל, בלבנון ובסוריה. מן הפאר וההדר לא נותרו אלא גלי חורבות.
"הביוגרפיה של גיום דה בוז'ה היא אספקלריה להיסטוריה של עכו הצלבנית ומסדר הטמפלרים, מסדר צבאי של נזירים-אבירים-לוחמים וגם אבירים חילונים, נשואים, בעלי משפחות, אנשים שעסקו בלוגיסטיקה, בבנקאות ובשאר מקצועות.
"בספר הזה אני מצלם וצובע תמונות מחייו של גיום דה בוז'ה ומעכו הצלבנית, שיש בהן כדי להעצים ולהדגיש את הטרגיות, וכך למשוך את לב הקורא אל גורלו של גיום, אל גורלה של עכו הצלבנית ואל ההיסטוריה בכללה".
כך כותב גדי לופו, יליד עכו בעצמו בהקדמה של ספרו השלושה עשר, על מי שהיה פעם בנופה של העיר, אהב אותה ונפל על הגנתה בפני כובשים אחרים שבאו אחריהם - הממלוכּים. המחבר נעזר במקורות שונים ונסמך עליהם, ומביע בכתיבתו אהדה גדולה לאיש שעם נפילתו נפלה גם העיר והאיצה את נפילתם של מעוזי הצלבנים בערי חוף צפוניות, כמו צור, צידון, בירות, חיפה ועתלית.
הַכְּאֵב הַנָּסוּךְ עַל פָּנָיו שֶׁל תֵּאוֹבַּלְד גוֹדֵן
עָשׂוּי בְּדָם שֶׁל שַׂקְנַאי צָחֹר הַמַּאֲכִיל בּוֹ אֶת יְלָדָיו.
עַכְשָׁו נָפַל מִבְצָר הַיָּם בְּצִידוֹן,
וְהָאַחִים הַצְּעִירִים מִן הַמִּסְדָּר נִשְׁבּוּ,
הֵם כְּבוּלִים בַּאֲזִקֵּי בַּרְזֶל,
צוֹעֲדִים בְּתַהֲלוּכַת הַנִּצָּחוֹן שֶׁל הַנָּסִיךְ בּוֹהֵמוֹן.
ואני, גִּיוֹם דֶּה בּוֹזֶ'ה, מְחַבֵּק בְּעֹז אֶת תֵּאוֹבַּלְד גוֹדֵן,
הַמְּמָרֵר בִּבְכִי עַל כְּתֵפִי, שְׂעָרוֹת הַכֶּסֶף שֶׁלּוֹ
מוּפָזוֹת כְּהִלָּה שֶׁל זָהָב, גּוּפוֹ רוֹעֵד כְּעָלֶה נִדָּף,
וְטַעַם הַדָּם הַמַּר צוֹעֵק מִלִּבִּי, הַפָּנִים הַמֻּכָּרוֹת
הַצְּעִירות שֶׁל הַשְּׁבוּיִים מְמִסּוֹת גַּם אוֹתִי
(מתוך "הכאב", עמ' 70)
כך כותב גיום על האביר גודן, שהיה מפקד הטמפלרים, ולמעשה סגנו שלו. השירים שבספר, אנו יכולים לראות, הם אֵפוסים היסטוריים, מאורעות, גם רגעים, ויכולים להזכיר בסגנונם ובתיאוריהם את האיליאדה והאודיסֵאה של הומרוס. ואכן במקומות מסוימים, על-פי הספר, נוצרת זיקה ערכית בין עמידתה ועיקשותה של עכו מול אלה שבאו לכבוש אותה לזו של טרויה, וכך גיום, על-אף שלא היה דמות שגיאה כפי שמתאר הומרוס את גיבוריו הגדולים, אכילס אגממנון או אודיסאוס, אלא דמות שנחבאה בין דפי ההיסטוריה ונשכחה. כי במובנים רבים הוא היה איש מוסרי וישר, גיום זה, אבל במעגל הגבורה הוא יכול להיחשב כאנטי-גיבור, זאת בשל היותו בסופו של דבר חלק מן הצד המנוצח. הן האפוסים הגדולים על המנצחים נכתבו, עליהם ועל ניצחונותיהם הידועים.
אולי לפי-כך משורר עליו המחבר, על גיום גיבורנו:
הָאֲרִיגִים הָעֲשׂוּיִים מֶשִׁי שֶׁל הַסּוֹחֲרִים הַנֶּסְטוֹרְיָאנִים
טְבוּלִים בְּדָם בַּשּׁוּק שֶׁל עַכּוֹ,
כִּתְמֵי אַרְגָּמָן שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם,
שֶׁכְּאֵב נִטְמַן בְּתוֹכָם, פִּצְעֵי מָוֶת בַּגּוּף.
וְגִיוֹם דֶּה בּוֹזֶ'ה רוֹאֶה פְּנֵי מֵתִים וּבוֹכֶה,
וְקוֹלוֹ נֶאֱלָם בְּקִרְבּוֹ.
(מתוך "הרצח", עמ' 54)
זהו צלבן אבירי ומפקד שבוכה על אנשיו - ואסביר שאחרי כל שיר בא הסבר מפורט על-רקעו, על המאורע שהתחולל והביא לכתיבתו - הסברים שמביאים לפנינו תמונות מן ההיסטוריה שהתרחשה הרחק מעינינו, בעיר עכו. אומר גם בצניעות, כי לא באתי לכתוב דברי ביקורת על הספר, אלא להציגו מתוך שאני מוצא בו איכויות שראויות להיות מובאות לתשומת הלב. אומר עוד כי סביב השירים המובאים מתרחש עידן שלם שראוי לדעת אותו, וניכר שנעשתה עבודת תחקירים מעמיקה ורחבה סביב הדמות של גיום, אף ניכרת אהבתו של מר לופו לדמות העבר הזאת ששקעה בעולם של שכחה. כמוה כמו גם, בוודאי, דמויות לא מעטות אחרות שאיננו מודעים אליהן, ולא נחקרו כפי שהוא חוקר בספרו זה - ספר שיש בו בהחלט כדי לרתק את הקורא המתעניין ולצייר לעיני רוחו את המאורעות המתוארים.
עִם טִפּוֹת הַזֵּעָה וְהַדָּם הַמְּטַפְטְפוֹת לְאַט
וְהַקַּסְדוֹת וְחֶלְקֵי הַשִּׁרְיוֹן הַנּוֹצְצִים בַּשֶּׁמֶשׁ הָעַזָה
אֵשׁ יֵוָנִית עוֹנָה לְאֵשׁ הַחַמָּה
וְאֵשׁ נִלְחֶמֶת בְּאֵשׁ
וּמַטְּחֵי אֲבָנִים נוֹפְלִים
כְּמוֹ בְּזַעַם נוֹרָא מִן הַשָּׁמַיִם,
וּצְעָקוֹת וּקְרִיאוֹת בֶּהָלָה
עוֹלוֹת מִבַּעַד לַעֲנְנֵי הָאָבָק וְהֶעָפָר,
וּבִכְיָהּ שֶׁל אִשָּׁה
הַנּוֹשֵׂאת בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ גְּוִיַּת יֶלֶד.
גיּוֹם רוֹצֶה לָגֶשֶׁת אֶל הָאֻמְלָלָה,
אוּלָם לִבּוֹ נִשְׁבַּר בְּקִרְבּוֹ
וְהוּא מִתְאַמֵּץ לְהוֹשִׁיט אֶת יָדָיו
וּלְחַבֵּק אֶת הָאֵם הַשַּׁכּוּלָה,
אַךְ הַמִּלִּים אוֹזְלוֹת מִגּוּפוֹ.
וּבְעַכּוֹ מְתַגְבְּרִים קוֹלוֹת מִלְחָמָה.
(מתוך "בעת המצור הממלוכי", עמ' 178)
כולם רצו בה, כולם חשקו בה, כולם הרוו אדמתה בדמם שלהם ובדמם של אחרים. אולי כמוה כמו ירושלים שמתנוססת בפסגת ההר, רחוק ממנה. וזאת נוצצת בשקיעה, יושבת גבוה מעל החוף וקורצת כאשת עגבים יפהפייה לכל החותרים בים, וכמו בת-ים שבשירתה המופלאה סוחפת אליה את הספנים ששומעים את קולה. אבל מעבר לכול אני חב לדמותו של גיום - שהמחבר חיבב אותה עליי כדמות אנושית בעלת רגשות וחמה, על-אף אבירותה ואולי דווקא בשל כך - נתח של היסטוריה מקומית שמשליכה אל מעבר למקום, ואת סיפור נפילתו-נפילתה של עכו הצלבנית. לפי כך לא אלך לדרכי מבלי להביא - מתוך תחושת
כבוד לדמותו הטובה של גיום האדם, האיש האח והאביר, ותוך קידה לנפש הטובה שעוזבת את הגוף ומרקיעה בדרכה - את השיר הבא בשלמותו:
כְּשֶׁשָּׁכַב גִיּוֹם דֶּה בּוֹזֶ'ה עַל עֶרֶשׂ דְּוַי
בָּא הַשֶּׁקֶט אֶל נַפְשׁוֹ כְּמַעְיַן מַיִם חַיִּים מְפַכֶּה,
וּכְאֵבָיו הָלְכוּ הָלוֹךְ וְהִתְרַחֵק אֶל מָקוֹם שֶׁל אֲפֵלָה.
כְּמוֹ שֵׁדֵי הַלַּיְלָה הַשְּׁחֹרִים הֵם הָיוּ,
וְעוֹרְרוּ בּוֹ בְּעַתָּה נוֹרָאָה,
וְהוּא חָוָה אוֹר שֶׁלִּטֵּף אֶת פָּנָיו
כְּמוֹ הָאִשָּׁה שֶׁרָאָה,
שֶׁרֹאשָׁה הָיָה עָטוּר בְּזֵר עָלֵי דַּפְנָה.
בְּיָדָהּ הַצְּחוֹרָה, בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הָעֲנֻגּוֹת,
נָגְעָה בִּשְׂפָתָיו וּבְעֵינָיו,
מְגַלָּה כַּדּוּר בְּדֹלַח לְנַחֵשׁ בּוֹ עֲתִידוֹת,
וְעַל לוּחַ לִבָּהּ אָחֲזָה בִּמְגִלָּה וְקֻלְמוֹס,
וְקוֹלָהּ לַחַשׁ אַהֲבָה עַל קִלּוּחֵי דָּמוֹ וּפִצְעוֹ,
וּמַרְאֶה הַמִּלִּים הַכְּתוֹבוֹת בְּשׁוּרוֹת,
הָעוֹמְדוֹת בְּשֶׁטֶף הַזְּמַן הַחוֹלֵף נִדְמָה לְנָהָר
שֶׁשְּׁאוֹנוֹ הֶחְרִישׁ אֶת אָזְנָיו.
"אַתָּה בְּנִי יְפֵה הַתֹּאַר," לָחֲשָׁה
"אַתָּה יָקִינְתּוֹן שֶׁנֶּהֱרַג,
מִדָּמְךָ אֶצֹּר פֶּרַח, וְאוֹתוֹ אֶקְרָא עַל שִׁמְךָ."
וּלְקוֹל נְשִׁימָתוֹ הַהוֹלֶכֶת וּכְבֵדָה
נָשְׂאָה הַמּוּזָה אֵלָיו אֶת מַבַּט עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת
שֶׁהָיָה כְּיָם הַנִּשְׁפָּךְ עַל חֻפָּה שֶׁל הָעִיר,
וּבְאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הָעֲדִינוּת
עָצְמָה לְאַט אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינָיו.
וְגִיּוֹם דֶּה בּוֹזֶ'ה מֵת בַּהֵיכָל
הַגָּדוֹל שֶׁל עַכּוֹ.
("מבטה של קליאו", עמ' 200)
וגדי לופו מסביר, בדברו על השיר: "...לקליאו היו אטריבוטים (חפצים פיזיים לאפיון דמותה - י.כ.א) שליוו אותה: זר עלי דפנה, מגילה, קולמוס ולוחות כתיבה. בְּנָה היה הַיקינתון (נסיך יפהפה ומאהבו של אפולו - י.כ.א) שנהרג. מדמו יצר אפולו את פרח היקינתון, והוא קרוי על שמו".
הנה כך מתוארת אפוא הפרידה של קליאו, מוזת ההיסטוריה, באפוס שיאה לו לגיום דה בוז'ה, עם מותו בשנת 1233. כך גם עושה גדי לופו, בעבודת איסוף ראויה לציון ומעניק כבוד ואהבה לגיבור ספרו, כמו שהוא מעניק אגב כך כבוד ואהבה לעיר עכו ולהיסטוריה המפוארת ואולי המצטנעת שלה. הנה הוא זוכה, אולי בזכות האביר הנשכח, להביא לנו מבט אישי-היסטורי וגם לירי מעבָרו של האיש ומעברה של עכו. ואולי כאן המקום לציין, בתחושת הערכה, כי מר לופו הצליח לפתח כתיבה בסגנון שגרם לי לחשוב תחילה כי אלה נלקחו מתוך מקורות של אותם ימים.
וכאילו לא די בזאת, וכדי שלא נתהה על סופם של הדברים, הנה מעדכן אותנו המחבר בסיום הספר גם במה שארע אחר כך:
"פייר דה סברי היה המרשל-המפקד הצבאי של מסדר הטמפלרים בעכו. לאחר מותו של גיום דה בוז'ה נמשכה המלחמה על היכל הטמפלרים המבוצר עוד עשרה ימים, ובמהלכה יצא פייר דה סברי לשאת ולתת עם הסולטן הממלוכּי כובש עכו, אלאשרף ח'ליל. פייר נפל למלכודת שטמן לו ח'ליל. שלא כהבטחתו המפורשת הוא כרת את ראשו".
עַכּוֹ כֻּלָּה בּוֹעֶרֶת בַּלֶּהָבוֹת,
וְהָאֵשׁ כִּמְעַט נוֹגַעַת בְּאֲרְיוֹת הַזָּהָב שֶׁל הַבַּיִת
הַפּוֹעֲרִים אֶת פִּיהֶם בִּשְׁאָגָה,
וְעַל הַטָּס מֻנָּחוֹת מַחְלְפוֹתָיו הָאֲרֻכּוֹת שֶׁל פְּיֵר הַמַּרְשָׁל,
וְצִבְעָן אֲפֵלָה הַמַּכָּה בַּלְּבָבוֹת
וּפָחַד סָתוּם שֶׁנָּפַל.
(מִתּוֹךְ "מַלְאָךְ שֶׁנָּפַל", עֲמ' 212 )
נסיים ונאמר, כי "ב-18 במאי 1291 הסתערו המוסלמים על עכו, וחומותיה הובקעו". עידן הטמפלרים אומנם מגיע כך או אחרת לקיצו, אבל כשתִמְצאו פעם את עצמכם בעכו, ותהיו מסיירים בהיכלי האבירים שנשתמרו עד ימינו אנו, ותחושו את ההוד ואת ההד של ההיסטוריה במקום המיוחד הזה, ותדמו לשמוע קשקוש של חרבות, אולי יעלה במוחכם גם זכרו של האביר גיום דה בוז'ה, ששפך את דמו באותו מקום, כמו זרים רבים שחשקו במקום הזה ושפכו את דמם שלהם ודמם של אחרים, שהיו בשר-חרבות ונשמדו על אותו שעל אדמה שעליו תדרכנה רגליכם.
