אכילתו של איבר מן החי פסולה לא רק על-פי אמונתם של הטבעונים והצמחונים שבינינו. מסתבר שהיא פסולה גם על-פי התורה. גושפנקה לכך ניתנת בפסק-הלכה של הרב אפרים זלמנוביץ, רבה הראשי של מזכרת בתיה.
"אכילת בשר מעכבת את הגאולה" - קובע, נחרצות, הרב המלומד, שמאחוריו פסקי-הלכה מרובים. את פסילת הבשר הוא מסביר בכך שאכילתו גורמת לאדם לאמץ אל קרבו מידות בהמיות, שבהן הוא מסגל לעצמו לא מעט מן החייתיות שבבהמה. הפסול נעוץ בנפש הבהמית המתבוללת בנפש האדם, שליבו גס בקרבו, כשהתאווה לבשר מאלצת אותו לפגוע בבעלי החיים, לגרום להם צער, ואף להורגם.
חיים בהרמוניה
אם לא סגי בכך, הרי שתאוות הבשר, אליבא דהרב זלמנוביץ, גם מעצימה את מידת האכזריות שבאדם וגוררת אותו לשפל רוחני, עד כדי מסוגלות לאכילתו של איבר מן החי. עם זאת הרב משוכנע כי ההתגברות על תאוות הבשרים תתאפשר רק כאשר האדם יגיע להבנה שנפשית הוא אינו מסוגל לאכול בעל-חיים. או אז הוא אמור להזין את נפשו מפירות הארץ ותבואתה, ואז גם יתקיים דבר הנביא ישעיהו (י"א, ו') "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". רק אז ישלוט באדם צלם האלוהים שבו, וכתוצאה מכך לא נדע עוד מלחמה, ושלום ישרור בין אדם לאדם, בין אדם לחיה, ובין חיה לחיה. בסופו של דבר יהיה זה חזון אחרית הימים, שבו יחיו כל ברואי-עולם בהרמוניה.
תחליפים לבשר
את צדקת החזון הנבואי מתרץ הרב זלמנוביץ בהתנהלות של עשרת הדורות הראשונים בעולם - מאדם הראשון ועד נח - שבהם היה האדם מנוע מאכילת בשר, ולא כל שכן מנוע מהריגת חיה או בהמה כדי לאוכלה. מסתבר שבימי בראשית לא הייתה לאדם כל תאווה שהיא לאכילת בשר, והוא ניזון במקום זאת מפרי הארץ, מתבואה, מקטניות ומעשב השדה. סימוכין חכך מוצא הרב זלמנוביץ גם בפירושים של מקורות מאוחרים יותר, ובראשם רש"י.