אני שומע את זה יותר מידי פעמים. אנשים בני גילי פחות או יותר, קובעים בצורה נחרצת - "בבית הספר לא למדנו". הם גם משתמשים באמירות ידועות שלפיהן "בית הספר לא הרס מספיק את היכולת שלי ללמוד", או ש"בית הספר לא גרם לי לחשוב יותר מידי".
אני יכול להבין חלק מהדוברים, וכבר כתבתי על כך לא מעט פעמים. כתבתי כבר על אותם מורים שמגיעים למערכת החינוך כי זו עבודה נוחה, כי יש חופשות ואפשר לנהל קריירה של עבודה ובית. אמירה זו האחרונה של קריירה ובית, נוגעת בעיקר למגזר הנשים, שבדור הנוכחי שילוב של עבודה ובית זה רק בגדר חלום. כי לעבוד ולהיות אימא זה לא דבר שבא ביחד. צריך לוותר על משהו. יש לא מעט נשים שמוכנות לוותר על המשפחה ומסתפקות בילד אחד, אולי שניים. בראיון העבודה זו המראיינת, ומוזר שתמיד זו דווקא המראיינת, מעלה את עניין ההורות לילדים קטנים כבעיה. והאישה שרוצה להתקבל לעבודה יודעת שהיא צריכה לוותר ולהקריב את המשפחה על מזבח העבודה.
יש את אלו שמוותרות על הרצון להתפתח אישית ולהיות משכורת שניה בבית, רק כדי לגדל את הילדים. זה מעניין שלהיות קופאית או נציגת שירות במוקד טלפוני נחשב לאי מיצוי עצמי, בעוד שמי שעובדת בסוכנות ביטוח או בהיי-טק זה כן נחשב מיצוי עצמי. מה קובע את המשוואה? המשכורת? התפקיד? המעמד? איפה נכנסים הילדים למשוואה? ילד מפתח מול ילד עם אימא שמחכה לו בבית בסוף יום לימודים?
ויש את אלו שעדיין נלחמות ומנסות לשלב את השניים. האפשרות להיות מורה, היא אפשרות בחירה מוצלחת לעבודה מאתגרת ומספקת מצד אחד, וכזו שמאפשרת לך להיות בחופשים עם הילדים בבית. וברוך השם אצלנו לא חסרים חופשים. אין שום בעיה עקרונית עם הניסיון למצוא עבודה נוחה ולהיות אימא. אבל כשזה הופך להיות השיקול העיקרי... ובכן, כאן מתעוררת הבעיה. מורה זה קודם כל שליחות. וכשהשליחות הופכת להיות אחרונה במדרג, אנחנו מקבלים מורים עייפים, שחוקים, ובעיקר כאלו שמנסים להעביר את היום עד לצלצול הגואל.
גם על אפליה שנעשתה בחינוך של פעם ושרידים ממנה ניתן למצוא היום, היא האפליה על-רקע כזה של צבעים. הנתונים האחרונים שפורסמו מראים תמונת מצב שונה. לכאורה. לכאורה, יש יותר אחוזי בגרות בעיירות הפיתוח. שזה דבר טוב לכשעצמו. מערכת החינוך בעיירות הפיתוח לפני שלושים שנה בסך-הכל, ניתבה את הנוער למקצועות בשוק העבודה בלבד. חשמל ורכב לבנים, תפירה וכלכלת בית לבנות.
אחוזי בגרויות
בודדים זכו לתעודת בגרות וככך גם בודדים זכו להתקדם בסולם החברתי, לעמדות ניהול שדרשו תואר אקדמאי. אז לכאורה, יש יותר אחוזי בגרויות, השאלה היא מה עושים עם אותה בגרות בהרחבה לתקשורת, או תושב"ע? האם ניתן להתקבל איתה לאוניברסיטה? להתקבל איתה למגמות ריאליות במוסדות להשכלה גבוהה? כמה בעיירות הפיתוח ובהם: דימונה ירוחם ערד מצפה רמון, מוציאים בגרות שמרכיבה חמש יחידות מתמטיקה? פיזיקה? כימיה? כמה הורים נאלצים לבחור בין בית ספר דתי, אך ללא מקצועות תגבור במגמות הריאליות, לבין בתי ספר ממלכתיים-חילוניים מתוגברים? מה רמת ההוראה בבתי הספר בעיירות הפיתוח ומה רמת ההוראה בבתי ספר באפקה, רמת השרון, בהרצליה?
ראינו לאחרונה גם, שאחוזי לקויי הלמידה בקרב ילדים בני אזורים חזקים ממרכז הארץ וגם קרוב אלינו- בעומר להבים ומיתר, גבוה יותר. האם יש כאן בשורה שמי שעשיר בהכרח הוא לקויי למידה? ברור שלא. מדובר בהרבה מאוד כסף שהורים משקיעים, כדי שהילד שלהם יקבל תוספת זמן במבחנים ואפשרות להקראה. את ההקלות לנבחנים הם לוקחים איתם אחר כך לאקדמיה. כל סטודנט היה מברך על חצי שעה נוספת בבחינות. מה שמסביר למה תלמיד מעיר פיתוח מתקשה להתקבל ללימודים גבוהים, ונאלץ לפנות למכללות בהם תנאי הקבלה נמוכים יותר וההוצאות גדולות יותר. החסם נוצר נרצה או לא נרצה. רק שפעם ידעו לומר לנו זאת בצורה ישירה. היום זה נקרא אבחון לקות.
וכמו תמיד התשובה היא בפוליטיקה. אני רואה באנשי החינוך בעיר - בסגן ראש העיר ומי שממונה על תחום החינוך, בראש מנהל החינוך החדש שייבחר ובמנהלי בתי הספר החדשים, את אלו שאמורים לעשות את המהפך הזה. זה חשוב שמנהל או בעל תפקיד בעיר יהיה תושב ובן העיר. זה חשוב שבעל התפקיד יהיה עם תארים והישגים. זה חשוב שבעל התפקיד יגיע עם תפיסה חינוכית.
אבל בנוסף לאלו, צריך לשאול גם שאלות נוספות- כיצד המנהלים הנבחרים יובילו את הנוער שלנו להיות בעלי תעודת בגרות איכותית מצד אחד, ומצד שני יצמיחו אזרחים טובים ומשפיעים לחברה. אלו כלים יש לתת לבוגרים שלנו כדי להתקבל למוסדות הלימוד האיכותיים דוגמת הטכניון והפקולטות המובילות? כיצד אנחנו בונים את הבוגר נכון גם בתקופת השירות הצבאי שלו, למגמות היותר נחשקות והיותר יוקרתיות בצבא? לעסוק בשאלה הכי חשובה- כיצד לא חוזרים על טעויות העבר, וכיצד מתגברים על הפער הנשמר זה שנים בין פריפריה למרכז.
