החלטת מועצת הביטחון: לא טוב, לא נורא

לפני מספר ימים סרבו האמריקנים להטיל וטו במועצת הביטחון על הצעת החלטה שהוגשה על-ידי ניו-זילנד וסנגל, בגנות הבנייה ביהודה ושומרון. והארץ געשה ורעשה... את תחילתה של "מסורת" הווטו האמריקני באו"ם, אפשר לראות ב-24.3.2004, כאשר ארה"ב אימצה נוהל של הטלת וטו על רוב החלטות מועצת הביטחון, בנושאים הקריטיים מבחינת ישראל. הווטו הוטל כמובן על בסיס מה שהוגדר פעמים רבות "השותפות האמיצה", ביניהן. בכך עשתה ארה"ב שימוש, בדוקטרינת נגרופונטה, שנוסחה על-ידי שגריר ארה"ב באו"מ דאז, ג'ון נגרפונטה. הדוקטרינה הזו קבעה כי תמיכה אמריקנית בהצעת החלטה, הכוללת גינוי לישראל, ומוגשת להצבעה במועצת הביטחון, מותנית בנוסח הכולל גינוי מפורש לפיגועי הטרור שמבצעים ארגוני טרור פלשתינים, אם לא כן ארה"ב תטיל וטו על ההצעה. דוקטרינה זו הבשילה ואף נראתה טבעית, כאשר ברקע השתוללה האינתיפאדה השנייה (2000 - 2005), ולא מכבר הסתיים מבצע חומת מגן (10.5.02 - 29.3.03). הייתה אז מודעות בציבור, במדינות המערב במיוחד, להיקף ההתחמשות ברשות הפלשתינית, בניגוד מוחלט להסכמים הבינלאומיים. באותו פרק זמן, ארגון המדינות האיסלאמיות ובמיוחד מדינות ערב, נחשב לגורם העוין ביותר לישראל באו"ם. הארגון שאף תמיד לבטא בהצבעת החברות בו, קו נוקשה, אף עויין לישראל. המדינות הללו יוזמו את מרבית ההחלטות האנטי-ישראליות שהתקבלו. למעשה הן נפלו בבור שהן כרו לעצמן, כאשר לא יכלו להימנע מלהציע גינוי נטו לישראל. כשהן מעדיפות תמיד להימנע מלכלול בהצעות ההחלטה שלהן את פעולות הטרור הפלשתיניות.

הכוח הכובש

הרומן שהחל כאמור לפני למעלה מ-12 שנה "הנץ", כאשר הטילה ארה"ב וטו בהצבעה במועצת הביטחון של האו"ם. ישראל "חיסלה" אז את השייח אחמד יאסין. וכך מנעה ארה"ב, קבלת החלטה המגנה את ישראל. 11 מדינות, בהן צרפת ורוסיה, הצביעו בעד הצעת ההחלטה, ושלוש נמנעו: בריטניה, גרמניה ורומניה... נאסר אל-קידווה, משקיף אש"ף, ניסה להכניס שינויים בנוסח ההחלטה, שהציעה אלג'יריה, כדי שבריטניה וגרמניה יצביעו בעדה. רוסיה ניסתה לפעול לדחיית ההצבעה למחרת היום, כדי להגיע לנוסח שעליו האמריקנים לא ייאלצו להטיל וטו, שיזכיר את הטרור של חמאס, ובפרט הפיגוע באשדוד, כמה ימים קודם לכן. אלא שהניסוי הרוסי לא עלה יפה, שכן מדינות ערב מיאנו לקבלו. הצעת ההחלטה שנוסחה על-ידי אלג'יריה, ששימשה כחברה זמנית במועצת הביטחון, כללה גינוי חריף לישראל, בגין: "החיסול הבלתי חוקי הנוכחי שבוצע על-ידי ישראל, הכוח הכובש, שבו נהרגו שייח יאסין ועוד שישה פלשתינים". ארה"ב הטילה וטו, אף שהביעה מורת רוח מהמעשה. האמריקנים גם היו מודעים לגל התגובות הזועמות שעורר הווטו האמריקני במועצת הביטחון בעולם הערבי. אלא שכאמור ההחלטה לסכל את ההצעה האלג'יראית הייתה מבוססת על "דוקטרינת נגרופונטה", וארה"ב לא יכלה לחזור בה מדוקטרינה שהיא עצמה הגדירה כנוהל מחייב באו"ם. השגריר דאז, אריה מקל, אמר כי הרוב להצעת ההחלטה של אלג'יריה הוא "הוכחה נוספת לצביעות של האו"ם, שבשלוש השנים האחרונות לא מצא לנכון לגנות פיגוע אחד נגד ישראל". במשך השנים התגבשו שני תהליכים דומיננטיים באו"מ, כשישראל בתווך. מחד-גיסא תופעה של סלחנות ואף התעלמות ממדינות המתעללות באופן שיטתי באזרחיהם. אלה לא 'זכו' אפילו לרמז של גינוי: סין, קובה, מצרים, פקיסטן, רוסיה, ערב הסעודית, סרי לנקה, סודן, תימן, זימבבואה ועוד, עשרות מדינות המבצעות בקביעות הפרות של זכויות האדם. ברבות השנים ובמיוחד מאז מבצע 'צוק איתן', שהתרחש בקיץ 2014, רוב ההחלטות נגד ישראל עסקו בעזה ובפלשתינים.

מ"הציונות היא גזענות" ועד גדר הביטחון והאג

שתי נקודות שפל, ביחסים שבין האו"מ לבין מדינת ישראל ראויות לציון מיוחד. הראשונה ב -17 באוקטובר 1975, המועד בו קיבלה העצרת החלטה יוצאת דופן, המשווה את תפיסת 'הציונות' לתפיסה גזענית (החלטה 3379). החלטה זו בוטלה רק בדצמבר 1991 (החלטה 4686). והשנייה עת קיבלה המליאה החלטה לשלוח את סוגיית בניית גדר ההפרדה לבית הדין הבינלאומי בהאג. ב-9 ביולי 2004 התפרסמה החלטתם של 14 משופטיו, במסגרתה הואשמה ישראל בהפרת החוק הבינלאומי וביצירת תנאים למשבר הומניטרי. אחד מגופי האו"ם, כנראה הציניים ביותר, הוא המועצה לזכויות האדם, גוף זה שהוקם בשנת 2006 הספיק במהלך קיומו לגנות את ישראל 9 פעמים על... הפרות זכויות אדם, מתוכם 8 גינויים בשנה אחת, בעוד שאף שלטון דיקטטורי בעולם לא גונה יותר מפעם בשנה‏. לא ייפלא, שאפילו קופי ענאן ובאן קי-מון, המזכירים הכלליים של האו"מ, ציינו לגנאי, לא אחת, את העובדה כי המועצה מתמקדת אך ורק בישראל, על-אף מצב הגרוע של זכויות האדם במדינות כגון סודן, קוריאה הצפונית, מיאנמר ומדינות נוספות בעולם.

האו"מ: מה שהיה הוא שיהיה

את המצב באו"ם אפשר לסכם במספר מילים ולומר: הוא לא ישתנה. המבנה הפרלמנטרי של המוסד הזה לא מאפשר לו אופי אחר של דיונים ושל החלטות. המעט שישראל אמורה להקפיד עליו הוא למנוע "ניקור עיניים", מיותר. כלומר להקפיד על בניה בשטחים באופן שייראה ככזה המבוצע אך ורק בגושי ההתיישבות הגדולים. ממילא רוב הבנייה מבוצע בהתאם לעקרון זה (אלא שישראל, מטעמים של פוליטיקה פנימית, לא ידעה להדגיש עובדה זו, ובמקביל, לנהל קמפיין אגרסיבי יותר, סביב הצורך בגבולות בטוחים). נושא זה, קיבל משנה תוקף לאחר ההינתקות מרצועת עזה, ובחינת תוצאותיה. מעניין זה ומהפוטנציאל ההסברתי הגלום בו, ישראל התנערה, מחשש שהדבר יפגע בהסכמי אוסלו. עכשיו הזמן לדון בכך וליישם את הניתן ליישום, ממצבים אלה בהקדם.