חכמי ישראל שהורו תורה אחרי החורבן הבית השני, ראו עצמם ממונים על מניעת החורבן השלישי. ניכר מדבריהם כי לא ראו בתבוסות ירושלים עדות לכשל צבאי, לאין אונות מגני יהודה שקרסו פעמיים במלחמות מול חילות בבל ורומי. אין במקורות זכר לאמירה כלשהי של מחנכי הדורות הבאים שהמפלות היו צבאיות. כל המקורות כולם מורים שהם ראו את הנגעים הפושים בחברה בימיהם כמחוללי החורבן בעבר, עבודה זרה, חילול שבת, שנאת חינם, ביטול תינוקות של בית רבן, ביזוי תלמידי חכמים, ועוד. כל האזהרות האלה נשמעו, אבל שתיים שלא מניתי עד הנה, מוכרחות היו לעורר תהיה ותמיהה. אחת מהן אמרה, " ולא חרבה ירושלים אלא על קלקול הדין", וסמכו על הנביא ישעיה שפתח נבואותיו בפסוק "...מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים" ופירשו שבשעה שהייתה 'מלאתי משפט' -צדק לן בה.(תנחומא על פרשת שופטים). אל עומתה של אזהרה זאת, אמרו אזהרה אחרת, סותרת, " אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה"(בבא מציעא ל',ב').
אין זה אלא שחכמי ישראל הורו לקראת הבאות כי בין כל האיומים יש שניים הנראים כסותרים, ואינם אלא איום אחד. העמדת האומה על הדין היא כיפת הברזל של הקיום. העמדת האומה רק על הדין, היא סידוק כיפת הברזל.
בלא משפט, לא רק איש את רעהו חיים בלעו, אלא איש ורעהו יחדיו מרוקנים את המדינה מכוחותיה ונהנים הנאת שעה מן ההפקר, וכלים. אבל חברה המעמידה הכל על הדין, פוטרת עצמה מציות לערכים שהדין בא להגן עליהם. הערכים קודמים לדין. המשפט אינו מחנך. האם מחנכת, האב מחנך, המורה מחנך, העיון במשנת וותיקים מחנך, המידות שאלה מקנים מחנכים, שיקול הדעת מחנך, המשמעת העצמית מחנכת, האוטונומיה המוסרית מחנכת. המוותר על כל אלה ומציע תחתיהם דין כופה, יוצר משפט המגן על ההתרוקנות מערכים. והעיר חרבה.
יש דין ויש לפנים משורת הדין, אם אין לפנים - גם אם יש דין אין דין, כי אם הלפנים מרוקן - החוץ אינו אלא קליפה, והמסגרת קורסת כשתוכה לא מחזיק בה.
ועוד זאת אמרו, וראו לקווי בניין הבית השלישי שכולנו טורחים על הקמתו להתיירא יראה גדולה שמא התעלמות ממה שאמרו מעכבת חלילה, " לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה". שימו כחותם על ליבכם, אתם היושבים זה עם זה וזה מול זה ועיני כל ישראל תלויים בכם בציפייה...
