|
בשנת תשט"ו, עקב ריבוי פיגועי טרור שבאו מרצועת עזה, ובמיוחד זריקת רימון לתוך חתונה במושב פטיש, הציע דוד בן-גוריון לגרש את המצרים מרצועת עזה. הוא נימק שמלבד פעולת תגמול, "יש עוד סיבה, סיבה חינוכית ומוסרית. הבט על היהודים הללו. הם באים מעירק, מכורדיסטן, מצפון-אפריקה... הם באים מארצות, שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם. כבר התרגלו לכך כי הם קרבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים: כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאוה. עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית, האחראית לחייהם ולשלומם".
וכנגד אלו שטענו שיש לכבד את האו"ם, כי אלמלא החלטתו לא קמה מדינה, הוא זעק: "לא ולא, רק העזת היהודים הקימה המדינה ולא החלטת או"ם-שמוּם".
אחרי חודש, ביום העצמאות, לנוכח החלטה אנטי-ישראלית, הוא אמר:
- "לא נהיה כפויי-תודה לדברים חשובים שנשמעו בעצרת-או"ם ולהחלטה האפלטונית שנתקבלה למען הקמת המדינה, - אבל נכיר הדברים כהוויתם, כי בלי עמלנו, מאבקנו וגבורתנו - לא היו כל תוצאות לדברים היפים ולהצהרות הנאות. ואל נתרגש, אפוא, יתר על המידה מדברים לא יפים ומהצהרות לא נאות. ההיסטוריה אינה נעשית על-ידי דיבורים - אלא על-ידי מעשים....
אנו מדינה צעירה, אבל מדינה זו חודשה והוקמה על-ידי עם עתיק. במסענו הארוך... על פני הזירה העולמית נפגשנו עם הרבה אומות ומדינות... ראינו הרבה תמורות וחליפות, וגם שבענו תלאות ומאבקים, וצברנו נסיון-חיים כמעטים שבעמים; ולא מתוך כותרות צעקניות וקיקיוניות של עתונים יומיים - אלא מתוך אספקלריה היסטורית מרחיקה ראות - נסתכל לדברים הנעשים סביבנו....עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים"!
בדומה לזה אחרי החלטת גינוי של האו"ם, בשנת תשכ"ז, גולדה מאיר הגיבה: "מעולם לא אמרתי: 'או"ם-שמום'. [אבל] תמיד אמרתי, ואני אומרת זאת גם עכשיו: לבטחונה של ישראל - אחראית מדינה אחת בלבד: מדינת ישראל".
וכן ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, הגיב על הגינוי עקב הקמת שכונת הר חומה במזרח ירושלים בתשע"ז: "אם זה מה שיש לאו"ם לעשות, אז הוא באמת שמום". הוא חזר על עצמו בשנת תשע"ב: "לא מעניין אותי מה האו"ם אומר".
זה הכלל, אנו רווים גינויים מהאו"ם, הם מדברים ואנו ממשיכים לבנות את מדינתנו בחסדי השם עלינו. גם מבצע אנטבה בתשמ"ו היה "תוקפנות משוועת". בכלל בתשמ"ה הוחלט שציונות היא גזענות. גם מלחמת המפרץ בתש"ס גונתה. ועוד ועוד (עיין ויקיפדיה ערך יחסי האו"ם-ישראל).
כלומר, אסור לנו להתגונן, אסור לנו לחיות, לכל היותר מותר לנו לספוג מכות ולהיעלם, ואז יקימו אנדרטה לזכרנו.
כל זה אינו מפתיע אותנו. דוד המלך, מקים מלכות ישראל, לימדנו: "פצני והצילני מיד בני נכר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר" (תהלים קמד יא). ולעומת זאת, אנו ממשיכים להיבנות: "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל. מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן, צאננו מאליפות מרובבות בחוצותינו. אלופינו מסובלים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו. אשרי העם שככה לו אשרי העם שהשם אלוהיו" (שם יב-טו).
ושאלו את ראש הממשלה יצחק שמיר בוועידת מדריר: למה אתה לא מוכן לוותר על יהודה ושומרון? השיב: ככה. אמרנו: אשרי העם שככה לו!
"אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים", והוא פועל על ידינו ומתוכנו.
|
