שאלה זו מעלים אישים וקבוצות מהשמאל בניסיון ממוחזר שנכשל לתבוע מממשלת ישראל יוזמה מדינית חדשה, שמשמעותה, לדעתם, הסכמה לנסיגה לקווי 67', למען השלום הווירטואלי, ללא ערבויות לביטחון ריאלי.
סיסמתם היא: "יוזמה ונסיגה - ישראל תמיד אשמה". את הצד הפלשתיני הם לא מאשימים בקיפאון המדיני ולא שואלים "לאן נעלם השלום". הם קובעים שישראל תמיד אשמה, שאין יוזמה ואין נסיגה.
השלום נעלם בגלל התביעה הפלשתינית האולטימטיבית לצדק ולא לפשרה. "צדק פלשתיני" שמשמעותו זכות השיבה לפלשתין השלימה ללא אף יהודי בתוכה.
השלום נעלם בגלל האכזבה מכל הוודות, השיחות, התוכניות, ההסכמות, והנסיגות שישראל ביצעה והפלשתינים המשיכו בבריחה מהחלטה, בהטעיה והונאה. השלום נעלם בגלל האכזבה ממה שישראל קיבלה מהפלשתינים, בתמורה לנסיגות ולוויתורים. קסאמים, גראדים, ורצח מהחמאס ומהג'יהאד בתמורה לפינוי גוש-קטיף.
זכות השיבה
השלום נעלם בגלל התפכחות מהאשליות של "תעשיית השלום", שטיפחו חוגי השמאל בארץ ומדינאים בעולם, לגבי נכונותם של הפלשתינים לפשרות ולוויתורים. התפכחות מכל תוכניות השלום שנכשלו, שלא היה להן שום סיכויי להשגת תוצאות, על-רקע נתוני עמדות הצדדים שלא ניתנות לפתרון בשלב זה.
השלום נעלם בגלל שהישראלים התפכחו מהאשליה שניתן להגיע להסכם ולקץ הסכסוך, לאור המדיניות הפלשתינית לתבוע ולא להתפשר על כלום. השלום נעלם בגלל הנהגה פלשתינית דו ראשית שאף אחת מהן אינה מסוגלת ואינה מוכנה לוותר על זכות השיבה. שתי הנהגות המצויות ביריבות פנימיות, שאינן מוכנות להגיע לפשרה ולהכרה בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. שתי הנהגות שממשיכות בשיטת ההונאה "תורת השלבים" של ערפאת.
השלום נעלם מהשיח הציבורי מאחר שנמאס לו להאזין ולהאמין לתביעות הנאיביות מבית ומחוץ, שישראל תעלה "רעיונות חדשים", תיזום "צעדים בוני אמון", תיפתח "חלום הזדמנויות", תסכים ל"ויתורים כואבים", תיקח על עצמה "סיכונים מחושבים", תפיק "תוכניות חדשות", תציג "אופק מדיני מקורי", ותתן "צ'אנס קבוע" גם אחרי כל פיגוע. השלום נעלם אל תוך העשן של הגרדים, הקסאמים והפצמרים, שיצאו מעזה ששוחררה מה"כיבוש הציוני", לפני שנתיים.
