הבעיה המרכזית של ישראל היא הרצון שלה לשחק בצעצוע המעודן הזה שנקרא "דמוקרטיה", למרות שהתנאים עוד לא בשלו בשביל לשחק במשחק הזה. גילנו אינו מתאים עדיין למשחק הזה. ישראל עדיין צריכה להתמודד עם אתגרים שההתמודדות עימם אינה יכולה להיות אפקטיבית בנוף דמוקרטי.
נפתלי בנט אומר: איני רוצה שיהיו שתי מדינות זו לצד זו - אחת יהודית ושניה פלשתינית. יפה, אומרים לו אומות העולם כולל השמאל הישראלי: ספח את השטחים ואף את עזה ותן למסופחים זכויות אזרח שווים כי הרי אתה דמוקרטיה. כאן נתקע בנט והתחיל לגמגם. נתניהו שחושב כבנט גם הוא נתקע, אבל ניסה לקנות מהעולם פסק זמן בדמות הסכמה לשתי מדינות, כך שלא ייראה הגימגום שלו ברבים כי הרי הוא דיפלומט הרבה יותר מדופלם מבנט, ובסך-הכל קנה זמן אך לא התמודד עם הסוגיה: ספח ותן זכויות כי אתה דמוקרטיה, או ותר והסכם למדינה מוסלמית לידך שתמרר את חייך לעולמי עד. אלה הן שתי האופציות שעומדות בפני ישראל בצל הצעצוע הדמוקרטי שישראל רוצה מאוד לשחק בו, ושתי האופציות אינן מתאימות לישראל.
בשום פנים לא מתאים לי להקים מדינה דו-לאומית עם זכויות מלאות לתושביה, כי באמת ובתמים הזהות היהודית שלי תאויים על-ידי הערבים במקודם או במאוחר. היום יש 13 חברי כנסת ערבים, לאחר הסיפוח יכולים לעלות ל-20, ולאחר כמה עתירות לבג"ץ להחיל, בשם העיקרון הדמוקרטי, את זכות השבות גם על ערביי ישראל - הח"כים הערבים יכולים להגיע ל-25 ואח"כ ל-30 - תלוי בהרכב הבג"ץ. של אותם הימים, ותלוי בכנות הדמוקרטית של אותו שלטון.
מאידך-גיסא, רוצה מדינה דמוקרטית בלי לספח שטחים ובלי להסתכן במדינה דו לאומית? תן את הסכמתך לעוד מדינה ערבית מוסלמית שתוציא לך את המיץ לאט-לאט; לערבים יש כוח עמידה והרבה סבלנות.
מגמגמים
לא! אומר ביבי ובנט וגם בגין ורבין: לא רוצים לא את זה ולא את זה.
"אז מה אתם רוצים לעזאזל"- מטיחים בהם שוב אומות העולם ולוחצים, הרי כל הבעיות של העולם בגללכם. בראש מורכן אנו עונים להם: "רוצים לשמר את המצב הקיים ורוצים שתאמינו לכנותנו יען אנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
בולשיט ענו לנו כל אומות העולם. ענו לנו תשובה זו ממש בשבוע שעבר, כל אומות העולם כולל הידידים הקרובים ביותר ואני לא מדבר על ארה"ב של אובמה, אני מדבר על אירופה בשלמותה, ואני מדבר על מצרים שבאמת רוצה לחיות בשלום לצד ישראל. אבל ישנה כאן משבצת ריקה שאנחנו ממלאים אותה בבולשיט, בשום דבר, אנחנו לא מתמודדים עם השאלה האמיתית "מה אנחנו רוצים", אנחנו מגמגמים, דוחים את הקץ, נלחצים, מלקקים למעצמות, קונים זמן, ובנתיים נלחמים ומדממים בתוך גבולותנו ומחוצה להם.
אבל כולנו שכחנו כי ישנה עוד אופציה שאיש לא חשב עליה ולא העלה אותה על בדל שפתיו: אנחנו לא שלטון דמוקרטי וגם לא יכולים להיות כאלה כי עדיין אנו נלחמים על עצם קיומנו ועל מקומנו במשפחת העמים.
מה אנחנו?
אנחנו מדינה יהודית נאורה, ששיטת השלטון שלה נועדה לשרת את המבנה של "מדינה יהודית". במבנה הזה ניתן לחיות עימנו ובתוכנו גם למי שאינו נמנה על עמנו.
לא יודע איך ייקרא המשטר הזה, אבל במסגרתו אנחנו יכולים סוף-סוף לעמוד על עקרונותנו באופן כנה, להתבטא באופן כנה, לא לגמגם, להיות אנחנו, ובעיקר לא לסנדל את עצמנו; לא לשחק בצעצוע הדמוקרטיה רק כי הוא נקרא "אין" וכל האינים קונים אותו.
