... ועדיין, גורלה של פלנטת 2017 תלוי בעיקר בשני נשיאים שהחליטו כל אחד על-פי מיזגו ובזמנו לנווט אישית את ספינת המעצמה העולמית שלהם. הקברניטים אינם מכירים זה את זה. הם משגרים זה לזה אותות של ידידות ושל פיוס אבל אין האחד יודע מה צופן האותות של השני, האם הפיוס משמעו מעבר מזה של האוקיינוס - "אתה חייב לי כי פייסתיך", או האם הצופן מנגד הוא - "אתה חייב לי, כי סלחתי לעוונותיך". אין יודע אם אותות הפיוס המשודרים משמעם, "לא נשא הים לשאת אותנו יחדיו, חלק את הים ועשה בחלקך כטוב בעיניך והנח לי את הים שאני אומר שהוא שלי ואעשה בו אני כלבבי". ואין יודע אם לא להפך, "אני מפייס כדי לאלחש אותך, כדי שיום אחד תתעורר ותמצא כי ניכסתי בידידות את הים כולו", או "אל תשגה באשליות, אני מפייס כדי שלא תחשוד בי בשעה שאני קונה את הים כולו בעבורי".
אבל, הם לא לבד בים קברניטי המעצמות. למרות שנראה כי כללי המשחק ב-2017 ישתנו ולא מדינה עמוסת שרים ויועצים ואנליסטים מול מדינה עמוסה כחברתה גם היא מתעמתות בעולם אלא איש מול איש, נשיא מול נשיא, אגו מול אגו, עורמה מול עורמה - למרות זאת, הם לא לבד בים. יש בריתות בעולם. יש אמיתות כלכליות גלובליות. יש היסטוריה, יש זיכרונות. יש טראומות. יש מסורות. יש אזרחים. יש 'לנו' ויש 'לצרינו', יש דעת קהל, ויש נבחרי עם ברמות מגוונות. לא הנשיא האחד יכול להיות בטוח כי התעלמות מכל אלה מבצר את כוחו ולא הנשיא השני, לא המנוסה ולא הטירון. היום, הם מצייצים, בעוד רגע הם ידאו מעל הגלובוס כשני נשרים, ונשרים לא מצייצים, הם ניצים, תמיד ניצים.
הנה, בחופזי הפכתי את נשיאי רוסיה וארצות הברית לשתי מטפורות, קברניטים על גשר הפיקוד באוקיינוס, נשרים דואים בשמים הרקועים מעל הארץ. ואנחנו, ביבשות הקטנות, איננו יודעים, איננו יכולים לדעת, מה יעוללו לנו הקברניטים, אם ישיטו את הספינה זו לצד זו או זו אל תוך זו, ואיננו יודעים, איננו יכולים לדעת, אם העיטים ידאו בצימוד מלכותי ויישאו את כולנו על-כנפי נשרים, או אם יעוטו עלינו ולא נדע מי בנו טרפו של זה, ומי טרפו של האחר.
ובינתיים, ציוצים. ורשתות על הפנים.
