ממשל אובמה בימי בין השמשות שלו, מצליח להרים מעט את המסך מעל לאופיו האמיתי - ממשל של גחמות. מספר הדוגמות והאירועים ההולכים ומחזקים זאת גדל במהירות, ומה שאובמה מקלקל לעצמו בשלושת החודשים שבין הבחירות להחלפת הממשל, לא יתקן אחר כך בשנים רבות. אני שם את כל כובד האחריות על אובמה עצמו, מפני ש"הקודקוד" הוא זה שאחראי לכיוון ולאופן שבו הולך
האדם. עוזריו של אובמה הם עושי דברו, אם לא הצליחו לשכנעו "לנהוג כנשיא" בשלהי כהונתו, זה כישלון קטן שלהם, וכישלון גדול של הראש, תרתי-משמע. אובמה לא אוהב כשלונות; ומי כן אוהב אותם? אבל אובמה גם לא ניחן באישיות שנוטה לקבל אחריות למעשיה, וזה כבר מום קשה.
הדברים הבאים אינם מתייחסים לכלל התנהלויותיו של אובמה בתקופת המעבר האמורה, ואפילו לא לפארסה כלפי ישראל שחולל באו"ם. כאן הדברים כל כך ברורים וכל כך זועקים לשמים, שאני מוותר על פרשנות נוספת. הדברים הבאים מכוונים אך ורק לאורגיה האנטי-פוּטִינית שלו, תחת התירוץ שרוסיה השתמשה בלוחמת סייבר בכדי להתערב בבחירות בארה"ב - האמנם? ונניח שעשתה זאת, הדברים היו ידועים כבר מזמן; מדוע נזכר לעסוק בכך רק עכשיו? ואם הבטיח להעביר את תקופת המעבר ברוגע יחסי בכדי לאפשר לנשיא הנבחר כניסה חלקה ככל האפשר לבית הלבן - מדוע הוא עושה כמעט כל מאמץ להכשיל אותו או להכביד עליו בניגוד להבטחתו? הרי בסופו של יום וחרף האגו המפותח שלו, בעוד פחות משלושה שבועות יהיה לו חשבון ארוך "במינוס" בבית הלבן בהרכבו החדש - ומכאן למה שנאמר לעיל: האגו, הגחמות והנקמנות, הם סימן ההיכר של אובמה ומורשתו העיקרית.
הרעש שמחולל ממשל אובמה סביב פריצות הסייבר הרוסיות כביכול, למערכות המידע הממוחשב האמריקניות, אינן נובעות מהסיבות המצוטטות בתקשורת ובחוגים הפוליטיים, מפיו או מפי דוברי הבית הלבן - אלו הן הנסיבות המשניות, המשמשות כסות לסיבות האמיתיות, הסמויות וברובן מרומזות ומסתתרות מאחורי השאלות הבאות:
סודות מדינה
האמריקנים מודעים לפעילות הרוסית כבר זמן רב, למעשה מתחילת המרוץ לנשיאות. מדוע לא פעלו במלא יכולתם נגד יוזמה רוסית בתחום הסייבר כאשר יכלו למנוע את כולה או רובה ולחלץ בכך את עצמם מכישלון? שהרי, אף שהם אינם מוכיחים זאת דה-פקטו, טוענים חוגים בממשל הדמוקרטי שההפסד בבחירות הוא תולדה של המעורבות הרוסית... - האמנם?
אובמה עסוק מאוד בימים אלה בניסיון לשמר את הדימוי של תקופת נשיאותו כדימוי חיובי. מסיבה הטעונה מחקר מדעי מעמיק, ה"רייטינג" התדמיתי של הנשיא היוצא גבוה מאוד יחסית לתקופה שעל גבול סיום הנשיאות. הוא גבוה חרף העובדה שרבים בארה"ב, לרבות בין בוחריו בשתי מערכות הבחירות שבהן ניצח, ובמיוחד בין השחורים שתמכו בו כמעט מקיר לקיר, לא הכל מרוצים, בלשון המעטה, ממצבם בתום כהונתו. עם יציאתו מהבית הלבן, יפחת מאוד כוחו להשפיע, ועל כן הוא ממצה כוח זה כל עוד הוא בתפקיד. למעשה, נראה ששום דבר אחר לא באמת מעניין אותו בימים אלה, זולת דימויים והתחשבנויות.
אובמה חושש מאוד כנראה מכניסתו של טראמפ לבית הלבן, עת יחשפו בפניו כל סודות המדינה וחלקם עשוי להיות לצנינים בעיניו. סביר שאנו עדים להעלאת נושאים על סדר היום שיסיטו את תשומת הלב הנשיאותית והציבורית מן העבר האובמאי. יש לזכור שהנשיא הפורש הוא משפטן בהשכלתו, והשיקולים הללו בוודאי אינם נעלמים מעיניו.
אובמה "חייב למורשתו" תירוץ טוב לכישלון הדמוקרטים במערכת הבחירות, שבה נטלו הוא אישית וזוגתו מישל חלק אינטנסיבי ללא תקדים. אחרי שהודה כבר שקלינטון, שעליה השליך את יהבו, כשלה מחוסר כישורים, ואילו היה הוא רץ מול טראמפ היה מנצח, עליו להשלים את תמונת התירוצים. מה טוב יותר ממָניה אנטי-פוּטִינית? פוטין הוא בהחלט יריב, אבל גם הנשיא האמריקני יודע שארצו חזקה ועשירה מרוסיה והיריבות עם הנשיא הרוסי נובעת, בין היתר, ממדיניות אמריקנית שביקשה להתעלם מעברה המעצמתי ולהמשיך באופן גורף ובלעדי את ההגמוניה העולמית שרכשה בימי התמוטטות בריה"מ. איזו סיבה רציונלית יש לו לחשוב שרוסיה תקבל זאת בשוויון נפש ולא תנצל את חולשתו המופגנת כדי לבחון את כוונות ארה"ב, את יכולותיה ונחישותה, ללא הידברות רצינית שאינה קיימת? נראה, שרק עכשיו מבין אובמה את מלוא המשמעויות של רפיון הידיים שגילה בכל הזירות הבינלאומיות, ואיזו תמונה כוללת משתקפת מרפיסות זו ומתווספת למסגרת "המורשת של אובמה". אין ספק, יש לכך משמעויות פוליטיות, אבל לאלה הוא כבר אינו יכול להועיל, אלא להזיק בלבד. לדימוי הוא יכול עדיין לנסות להוסיף "ציפוי זהב" והוא מנסה להשיג זאת ע"י השתלחות בפוטין, שגרם לו חלק מהנזקים התדמיתיים הללו.
כאוס פוליטי
דרכו הנפסדת הנשיא המכהן לפגוע בטראמפ על שבעקיפין ניצח אותו בבחירות אלה, היא על-ידי "מדיניות אדמה חרוכה" - לעכב, לחבל ולהפריע לכל מהלך שטראמפ מתכוון או התכוון לבצע כחלק מתוכניתו המוצהרת. כך אולי יפריע לו לבטל מהלכים דוגמת ה- OBAMA CARE, ההסכם עם אירן, היחסים הרעים עם רוסיה, המציאות המזרח-תיכונית ועוד. הדברים הללו ורבים אחרים עומדים, כאמור, בניגוד גמור להבטחתו החגיגית בפגישה הראשונה והמתוקשרת עם הנשיא הנכנס. אילו היה מדובר במקרה או שניים, ניתן היה ליחס זאת לגמלוניות האופיינית לממשלו, זו שחוללה את "האביב הערבי" במזרח התיכון, והפכה את האזור לכאוס פוליטי והומני, תוך זמן קצר. אולם התופעה לובשת דימוי של שיטה ואובססיה, ואלה כבר אינם יכולים להיחשב כמקרה.
אובמה קובל על התערבות רוסית בבחירות בארה"ב, ועל ריגול-רשת רוסי בארה"ב, שעה שהוא עצמו פעל באותן דרכים ובאותם אמצעים עצמם, ועקבות פעולותיו אלה התגלו אפילו בלשכתה של הידידה הגדולה, אנגלה מרקל. ארה"ב פועלת גם ברוסיה, בסין ובמקומות נוספים ובכלל זה אצל הידידה הגדולה-קטנה ישראל. כלום אצל אחרים פעולה אמריקנית זו מותרת? לפי אילו אמות מוסר הוטנטוטיות מצדיק הנשיא האמריקני דו-פרצופיות זו?!
בהסתה נגד פוטין, אובמה לא רק מתרץ את כישלון הבחירות ומנסה להקשות על טראמפ בבחינת אפשרות לשינוי מדיניות חוץ שהתכוון לנהל מול רוסיה. הוא גם מכביד עליו במאבק הגובר מול סין ו
קוריאה הצפונית, שגם בהם נכשל כישלון חרוץ. בנתוני מאזן הכוחות המתפתחים בעולם, גם ללא "התנגשות ציביליזציות" מפותחת ושלימה, חייבת ארה"ב להיערך אחרת מול המרכיבים היסודיים של המאזן החדש - סין והעולם המוסלמי. מול סין לא עשה שום דבר מועיל ומול העולם המוסלמי הפך את אירן לגרעין קשה ומסוכן שטרם מיצה את מלוא כוחו להרע. מול אלה החליש מאוד את העולם הסוני, שבחלקו היה בן ברית של ארה"ב, ואת ישראל. אם טראמפ צופה "חיים קשים" מול סין, בין אם מחמת הוויכוח על טאיוואן וצפון וייטנאם, ובין אם בשאלת ים סין הדרומי או מאזני הסחר בין הצדיים, יהיה זה אך טבעי שינסה למנוע פתיחת חזית פעילה נוספת מול פוטין. אם את היסודות הללו לא מבין נשיא בסוף כהונה בת 8 שנים, או לא מתחשב בהם, הוא באמת כושל ואפילו מסוכן.
מן הידועים הוא, שטראמפ מתכוון לפגוע בהסכם ההרפתקני שחתם עם אירן. אפשר שהוא מכין מתיחות מול רוסיה, מתוך תקווה שזו לא תאפשר לטראמפ לפתוח חזית נוספת גם מול אירן. ברכיבה על הסוס הפוטיני, פורט אובמה על מיתרים ישנים של חוגים פוליטיים בארה"ב שהמלחמה הקרה מול בריה"מ, טרם נשטפה מעורקיהם. פוטין עבורם הוא מחולל של תגובות פבלוביות עוינות, משל היה באמת המשך ישיר של האימפריה הסובייטית. אליהם מצטרפים, ככל שנראה כרגע, חוגים חזקים מאוד של תעשיית הנשק האמריקנית, שמתיחות עם אויב אמיתי או מדומה עשויה להבטיח להם תעסוקה, השקעות ורווחים בשפע. ארה"ב בנתה את הגלים הגדולים של שיקום כלכלי במאה ה- 20 על הצורך בניהול המלחמות הגדולות והרבות ובשיקום לאומי לאחריהן. צריך לקוות שלא לשם מוליכים יריביו מבית את המערכת הבינלאומית. אבל אם ילך הכסף הגדול להצטיידות מסיבית, תחת איום-פנטום (מדומיין), יִוותרו פחות משאבים פנויים לשינוי מורשתו ושוב יצא האיש הגחמני הזה, טוב יותר מן המצב בו הוא עומד כיום. מקיאוולי - אולי, אבל יש סיבות טובות לחששות.
בערוב ימיו בבית הלבן, מתגלה הנשיא היוצא כנוכל פוליטי לא קטן, וכמנהיג לאומי "פיצפון". האמוציות, שראינו גם מול ישראל, ממלאות בסדר היום שלו ובתהליכי קבה"ח מקום של כבוד, וחושפות באופן ברור עד כמה בלתי-רלוונטי לתפקיד ראש המעצמה העולמית הגדולה הוא צבע העור, ועד כמה לא עמדה האומה האמריקנית על תכונותיו השליליות ורקעו המנהיגותי הלקוי שעה שנסחפה ובחרה בו פעמיים. ארה"ב כמעט עשתה בהשראתו את אותה שגיאה בדיוק, מול קלינטון, הפעם בשל היותה אישה, מסלול מגדרי בחשיבה הפוסט-מודרנית, שאין לו ולא כלום עם מנהיגות לאומית ועולמית.