כבר כמה שנים אני עובדת בתחום הוראה פרטית מתקנת. מעולם לא למדתי את הנושא באופן רשמי, אך צברתי עם השנים ניסיון. מסיבה זו רבים מתלמידי סובלים מתופעה הנקראת 'בעיות קשב וריכוז'. בעיה זו קיימת על סקאלה מאוד רחבה, כאשר בצד אחד נמצאים אנשים שאינם מסוגלים להתרכז בפעולות פשוטות ויום-יומיות ובצד השני נמצאים אלו שרק מתקשים להתרכז בתחומי למידה מאוד ספציפיים.
עם השנים פגשתי מגוון רחב מאוד של תלמידים עם בעיות אלו, אך אצל כולם זה התחיל באותו האופן: חוסר מסוגלות חריגה בתחום אחד או שניים. רובם גילו את הבעיה לראשונה בבית-הספר כאשר נוצר פער לימודי בינם לבין הקצב שבו מתקדמת הכיתה.
לרוב, התהליך מתנהל בצורה הבאה: הילד מתקשה לעשות שיעורי בית באופן קבוע או עושה אותם באיטיות מרובה, מתקשה להבין את החומר הנלמד בכיתה ומקבל ציונים נמוכים במבחנים. כאשר ינסו הוריו או מוריו של הילד לרדת לשורש הבעיה, הם יגלו כי הילד יציין ש'קשה לו להתרכז בכיתה' וכי 'הרבה דברים מסיחים את דעתו'.
לעיתים הדבר גם יבוא ליד ביטוי בבית. בשלב זה נשלח הילד לאבחון שמחירו נע בין 3,000-1,000 שקלים, כאשר ברוב הפעמים הוא יקבל בסופו הקלות במבחנים ולעיתים קרובות גם המלצה לטיפול מעמיק. לאחר-מכן יפנו ההורים לרופא מתאים ויחלו את תהליך התאמת התרופה ומינונה לילדם. בסוף התהליך הארוך הזה שבו מושקע זמן וכסף רב, שלא לדבר על התחושה הנפשית הקשה של הילד, מוצאים את עצמם ההורים פעמים רבות עם ילד 'כבוי' שכמו נעלמה לו חדוות היצירה והמשחק.
אין ספק כי ישנם ילדים אשר חייהם הגיעו למצב בלתי נסבל והטיפול התרופתי יהיה בגדר הצלת חיים עבורם. ילדים אלו יתקשו להתרכז גם בשיעורים 'אחד על אחד' וחשוב לעזור ולסייע להם על-מנת לאפשר להם הזדמנות שווה כמו חבריהם לכיתה.
לעומת זאת, ישנם תלמידים רבים שנמצאים על התפר. כאלו שמתקשים בלימודים בכיתה גדולה, אך בשיעור פרטי לא יהיה להם כלל בעיה להתרכז. מניסיוני, פעמים רבות ימליצו המורים בבית-הספר גם במקרים אלו לפנות לאבחון על-מנת לראות 'אם יש לילד בעיה'. כוונתם של המורים היא בוודאי טובה, אבל גם נובעת לרוב מרצון לשמור על כיתה שקטה שבה כולם לומדים או מנגד חוסר ידע ויכולת להתמודד עם ילדים שערוצי הלמידה שלהם שונים משל הכלל.
ההורה נמצא בקונפליקט: מצד אחד הוא לא רוצה להדביק לילדו תווית של שונות ולהגדיר אותו כ'סובל מבעיה', ומצד שני אינו רוצה שהילד יתדרדר עוד בלימודים ויחזק על-ידי כך את תחושת חוסר המסוגלות שלו. הבעיה אף גדולה יותר כאשר בוחנים את הצעדים לאבחנת הבעיה. הרי האבחון עולה אלפי שקלים וההורה המשלם אותו מצפה לתוצאות. דמיינו זוג הורים ששילמו 3,000 שקלים על אבחון מגלים שבעצם אין לבנם או ביתם שום בעיית קשב וריכוז, אפילו לא קטנה. ההורים נשארים עם חוסר מסוגלות לימודית של ילדם שהם אינם יודעים מה מקורה ובנוסף גם הוצאה כספית גדולה שלא הניבה שום פרי.
אינני יודעת אם קיים מחקר שבדק מהו אחוז הפונים לאבחון שמאובחנים כסובלים מבעיה כלשהי ובשל כך זכאים להקלות, אך בשנותי כמורה מעולם לא נתקלתי בתלמיד שעשה אבחון ולא קיבל בסופו איזו 'תווית' חדשה.
שיעור הילדים הסובלים מבעיות קשב וריכוז בישראל הכפיל את עצמו בעשור האחרון והמחקרים מראים, כי הסיבה היא, בין היתר, פניות רבות יותר לאבחונים שונים. אינני מנסה לטעון כי הבעיה לא קיימת, אלא לציין כי אולי ישנן דרכים עקיפות ונוספות להתמודדות עמה. ההורה המודאג רוצה לפתור את הבעיה כמה שיותר מהר, ולהגיע להישגים בבית-הספר, אך יש לדבר מחיר כבד. ילדים מאמצים את בעיית הקשב כחלק מהזהות שלהם ואוטומטית מנמיכים ציפיות מעצמם בכל הנוגע ללימודים.
בנוסף, הריטלין, על סוגיו השונים, יוצר תלות מאוד גדולה וככל שגדל זמן השימוש קשה להיגמל מן השימוש בה. צפיתי בתלמידים שכל-כך התרגלו לתרופה ולאפקט שלה שכבר לא הצליחו לבצע בלעדיה פעילויות פשוטות ושגרתיות.
אני סוברת, כי אבחון ותרופות צריכות להיות המוצא האחרון. ילדים רבים מפתחים קשיים שיכולים להיפתר בדרכים שונות: עזרה פרטית, חיזוקים בבית, הקניית אסטרטגיות למידה, פגישות עם צוות המייעץ בבית-הספר והחשוב ביותר - הכלה וניסיון לפתור את המצב לשורשו במקום לשים 'פלסתר'. ישנם אנשים רבים הבוחרים לנסות להתמודד עם הקושי ללא תרופה וללא הקלות ובעבודה קשה ומאומצת מצליחים לעשות זאת ולטעמי גם יוצאים מחוזקים ומועצמים יותר בצד השני.