יומן קריאה: פרשת דרייפוס (א')

"אתם המושבעים, אתם האומה. אם לאומה אין אמון בראשי הצבא שלה, שתאמר זאת באמצעותכם". מילים אלה, שאמר רמטכ"ל צבא צרפת, הגנרל בואדפר, למושבעים במשפטו של אמיל זולא, מגלות לעינינו את תמציתה של פרשת דרייפוס: המאבק בין נאמני הצדק שייצג זולא, לנאמני הממסד הצבאי שייצג הגנרל בואדפר. בספרו של ד"ר מאיר קוטיק "פרשת דרייפוס" הוא מסכם את הקשר בין פרשת דרייפוס לבין הולדת הרעיון הציוני במוחו של הרצל כדלהלן: "הרצל כתב "אם תרצו אין זו אגדה", והוא עצמו נהפך לאגדה. אגדות רבות נוצרו סביב הרצל, ואחת מהן היא: פרשת דרייפוס הביאה את הרצל לרעיון על מדינת היהודים, ומהפרשה מתחילה הציונות המדינית". וקוטיק מספר על שלושה כותבי ביוגרפיות של הרצל. הראשון, יוסף פטאי אכן גרס שטקס ההורדה בדרגה של דרייפוס, שהרצל חזה בו (אולי מרחוק) הביא אותו אל הרעיון של מדינת היהודים. השני, אלכס ביין הכופר בכך, והשלישי, עמוס אילון המגדיר את המשפט בתור הקש האחרון.

מדינת היהודים

לשלושת אלה ניתן להוסיף את ספרו החדש ומאיר העיניים של שלמה אבינרי, "הרצל", שבו הוא טוען באופן משכנע שמשפט דרייפוס כלל לא השפיע על הרצל לחשוב על פתרון הבעיה היהודית. אבינרי, כמו ביין, מציין שבכל דפי יומנו של הרצל, שנכתבו בתקופה שבמהלכה כתב את הספרון "מדינת היהודים", הוא לא הזכיר כלל את המשפט. והאמת היא שאין סיבה לחשוב אחרת. הרצל אכן נוכח בישיבת הפתיחה של המשפט שלאחריה הוא התנהל בדלתיים סגורות, וגם נוכח בטקס שלילת דרגותיו של דרייפוס שאחריו נשמעו צעקות ההמון "מות ליהודים", אבל דרייפוס הורשע פה אחד בבגידה על-ידי שבעה שופטים צבאיים, וחוץ מחוג מצומצם של בני משפחה ומכרים, לאיש לא היה ספק באשמתו. אומנם האשמתו של דרייפוס בבגידה לוותה בהסתה אנטישמית, אך הסתה אנטישמית לא הייתה חדשה להרצל. בספרים שעליהם מסתמכת סקירה זו, ספרו של הישראלי ד"ר מאיר קוטיק, וספרו של הצרפתי ז'אן דני ברדן, מופיעים ציטוטים מהעיתונות האנטישמית בצרפת של אותה תקופה: "היהודים ערפדים"; "עמוד התלייה, זה הדבר הדרוש ליהודים"; "כל יהודי בוגד במי שמעסיק אותו"; "היהודים הם חיות מכרסמות, שאי-אפשר להשמידן"; היהודים הם זרים, הפולשים לכל ארץ כדי לנצלה". כשאנחנו מדברים על האנטישמיות האירופית של היום, קשה לנו לתאר את הטרוף האנטישמי שהשתולל בגלוי(!) באירופה של סוף המאה ה-19.

תופעה שולית

ברדן מספר שבשנת 1891 הועמדה להצבעה בפרלמנט הצרפתי הצעת חוק שמטרתה לגרש(!) את כל יהודי צרפת, ושלושים ושניים (מתוך כ-500) חברי פרלמנט תמכו בה. בין השנים 1893-1882 נכתבו בצרפת כשלושים ספרים אנטישמיים, כשהמפורסם שבהם, "צרפת היהודית", שנכתב בידי אנטישמי בשם אדוארד דרומון, נמכר תוך חודשיים ב-100,000 עותקים, ומאז פרסומו לראשונה ועד היום יצאו לאור יותר מ-200 מהדורות שלו. דרומון החל לפרסם בשנת 1892 עיתון אנטישמי, והוא לא היה העיתון האנטישמי היחיד. ואחרי כל אלה, יש לזכור שהאנטישמית הצרפתית נחשבה לתופעה שולית שיובאה מהארצות האנטישמיות באמת: גרמניה ואוסטריה. מעניין לציין צרוף מקרים ממש מדהים: הרצל החל לכתוב את המחזה "הגטו החדש" ב-21 באוקטובר 1894, שבוע אחרי שדרייפוס נעצר, אך לפני שדבר המעצר נודע בציבור, וסיים לכתוב אותו ב-8 בנובמבר, כשבוע אחרי שנודע על המעצר. ואילו תשעה ימים לאחר מכן, ב-17 בנובמבר 1894, ובתגובה על ההתפרצות האנטישמית שעוררה הידיעה על מעצרו של דרייפוס, פרסם העיתונאי היהודי צרפתי ברנאר לזר, שכבר פרסם קודם לכן ספר על האנטישמיות, מאמר בשם "הגטו החדש" שבו, כמו הרצל, הוא מתאר את הגטו הרוחני בו מצויים היהודים. האמנם צרוף מקרים מדהים, או תוצאה של פגישה בין לזר להרצל ששניהם גרו בפריז? למרות שקוטיק מזכיר שהשניים נפגשו, הוא לא מקשר בין פגישתם לבין כתיבת שתי הגרסאות של "הגטו החדש". על כל פנים, לזר הפך לאחר מכן לאחד מהראשונים בתומכי דרייפוס.

אי השדים

אבל הנושא העיקרי של סקירה זו איננו הרצל ו"מדינת היהודים", אלא פרשת דרייפוס. ויש להדגיש את המילה "פרשה" ולא "משפט", כי המשפט התקיים בסוף שנת 1894, ואחרי שדרייפוס נשלח לאי השדים בתחילת שנת 1895, הוא נשכח מלב. רק בספטמבר 1896 החלה העיתונות לכתוב שוב על דרייפוס ומשפטו, והחלו לנבוט זרעיה של "הפרשה" (L'Affaire), שמותר לנחש שבישראל של שנות השישים נקראה "פרשת לבון" על שמה. וסיפורה של הפרשה יתואר במאמרים הבאים.