נתחיל בפרובוקציה. גילוי נאות: גם אני למדתי בבצלאל ובאוניברסיטאות ידועות אחרות בעולם בארה"ב ובצרפת (דוקטורט) ולא ראיתי סטודנט שהשתמש בפרובוקציה פוליטית כדי להעלות את קרנו ולזכות בציון או הכרה מהמוסד. דווקא פה, בישראל, חושבים שפגיעה בדמויות פוליטיות היא "העזה" אמנותית. בשם "חופש האמנות" פועלים תוך ביזיון האדם. גם אם הייתה פה אמנות, זה לא היה מצדיק מעשה כזה, קל וחומר כשהיצירה היא חסרת טעם וקלוקלת. למרבה הפליאה המורים והמנהלים באותם מוסדות -לימוד חרפו נפשם בהגנה על אותם סטודנטים יוצרים. המורה האמן לארי אברמסון התפטר מתפקידו במכללת שנקר בהגנתו על סטודנט שבחר להראות את שרת המשפטים, איילת שקד, בתמונת עירום. באקדמיה לאמנות 'בצלאל' תלמידה ערביה ציירה את רה"מ נתניהו כשחבל משתלשל על צווארו. נשיא 'בצלאל', פרופ' עדי שטרן, זכה לכיסוי נרחב של 5 עמודים במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות (23.12.2016) בו הוא מתייחס לאירוע זה. בצורה די תמוהה ואולי מיתממת הוא מנסה להסביר את "היצירה" כ"תרגיל בסיסי בפוטושופ". אז באמת חסרים נושאים בעולם?. "לא הייתה כאן שום מוטיבציה להסית" אומר שטרן בביטחה. "הכרזה פתוחה לפרשנות - אפשר לתפוס אותה אולי כמחשבה של נתניהו...על מה הוא חושב? אולי הוא חושב על עצמו?..." נו באמת, נתניהו חושב על עצמו בכרזה של סטודנטית ערביה בת 18 בשנה הראשונה ללימודיה? אבל על העבודה השנייה בבצלאל שהציגה את נתניהו בעירום עם כתר לראשו ולצידו חבל תליה אומר שטרן כי היא "גרוטסקית. היא הייתה תגובה של פרובוקציה ברורה לתגובה של מירי רגב ושל אחרים...אם נסתכל על תולדות האמנות, הרי חלק ניכר מיצירות האמנות הכי גדולות של האנושות מציגות עירום. לא צריך להיבהל. וזו הייתה גרוטסקה". אמנם, רוב אותן יצירות עירום ידועות (ונוס?) היו של נשים, ולא של גברים, ואין בכך מתן לגיטימציה לעובדה זו, אבל זו עובדה. שטרן: "גם במקרה של הציור של השרה שקד לא חשבתי שהיה צריך לצנזר את התמונה. הרי ברור שציור העירום איננו ציור של השרה שקד. הרי האמן לא ראה אותה בעירום. זו הייתה עבודה של קולאז'...". זו כבר ממש בדיחה. האמן "לא ראה אותה בעירום" לכן זה לגיטימי? פרופ' שטרן באמת לא מבין זאת? קטע זה, אגב, מודגש לחוד, באדום, ע"י ידיעות אחרונות. האם מתוך תמימות או הבנה שתגובתו של שטרן מגוחכת להפליא? ולדוגמאות שאפשר להציג דעות נגד השלטון במוסד מכובד כשהן יצירות אמנות: האמן הגרפיקאי דוד טרטקובר הציג בתערוכה מרשימה במוזאון תל אביב את דעותיו על הממשל והעומדים בראשו. כשמאלני מוצהר הוא נגד ההתנחלויות. הוא מיצר על רצח רבין ומציג את בן-גוריון תחת הכותרת "תקומה" ואת נתניהו כ"קטסטרופה". חופש הביטוי לא הופר כאן. לצידן מוצגות עבודות צבעוניות מסוגננות של דמויות משפיעות בחברה הישראלית, ממשה רבנו, הרצל ועד שושנה דמארי, חנה רובינא, בצלאל ש"ץ, מייסד בצלאל ועוד. לאחר שנים שהודר ממוזאון ת"א (אומרים עקב סירובו של האוצר הקודם, מוטי עומר ז"ל) חוזר האמן והמורה יאיר גרבוז להציג בתערוכה נרחבת במוזאון תל אביב. גם גרבוז ידוע כאחד שלא מסתיר את דעותיו, אם כי במקרה האחרון הובן שלא כהלכה. בתערוכה זו הוא משתעשע בפרושים הומוריסטיים של מילים ומושגים, תוך שיבוש קל של המילה, אבל מידי פעם מבצבץ המסר החברתי האופייני לו. המוטיב האפריקני בולט כאן, אולי גם על-רקע המהגרים בארץ, ההתייחסות למגדר, לדעות קדומות, ובעיקר, התכתבות עם ציירים ויצירות אמנות ידועות. בימים האחרונים של 2016 נפתחה תערוכת "עדות מקומית ובינלאומית" במוזאון ארץ ישראל, העוסקת באירועים המרכזיים בשנה שעברה. 'תמונת השנה' הבינלאומית היא צילום בשחור לבן, חשוך במקצת, בהתאם לתנאי הצילום, המראה תינוק המועבר בין שני אנשים דרך גדר תיל קוצנית. האם גורלו של התינוק יהיה שפיר יותר מגורלם של אלה שנהרגו או נפצעו במלחמה העקובה מדם המתחוללת בסוריה? טוב מגורלם של אלה הנסים דרך הים ומחפשים מפלט בארצות עשירות יותר? העדות המקומית מתמקדת בשונה והנסתר. תמונות מחיי החסידים תמיד זוכות לתצוגה בתערוכות אלה: תרנגול כפרות, חסידים וכלה צנועה. בתחום הספורט הצילום של ערן זהבי המתוסכל מפשיל את מכנסיו כבר זכה לפרסום גם בעיתונות המודפסת. הג'ודוקה הישראלי אורי ששון מושיט יד לשלום לעמיתו המצרי המתעלם ממנו, והג'ודוקה ירדן ג'רבי מצביעה בגאווה על סמל ישראל על הבגד שלה. פרדוכס ישראלי הזוי נראה בצילום של משפחת מתנחלים הצוחקים למראה עז של רועה פלשתיני, המציצה אליהם מהחלון. ר"ה לשעבר, אהוד אולמרט נתפס מזיל דמעה רגע לפני כניסתו לכלא. כתמיד, המתרחש מסביבנו הוא הנושא המועדף להתעסק בו בכל תחומי המדיה.