פרשת השבוע היא האחרונה בספר בראשית ובה אנחנו נפרדים מיעקב אבינו. בעצם, הוא נפרד מאתנו בסדרה של ברכות-נבואות שהוא משמיע לכל אחד מבניו ובמעמד כולם. וכך זה מתחיל (בראשית מט): [א] וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. [ב] הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. וכאן הוא פונה אל בניו לפי סדר ולכל אחד מהם הוא אומר את מה שיש לו להגיד. לא נתעכב כעת על תוכן דבריו אבל ברור שלא מוצאים בדבריו התייחסות לאחרית הימים כפי שאמר לבניו בקריאתו אליהם. חז"ל עמדו על כך ואמרו שבאמת התכוון לומר דברים אחרים. (רש"י): בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים.
הפרשנים מציעים סיבות שונות לכך שהקב"ה מנע מיעקב אבינו לגלות את הקץ. עבורנו, הסיבה העיקרית היא החשש מפני יאוש נוכח אריכות הגלות וקשייה. הרי אפילו כיום, באחרית הימים ממש, אנחנו לא מגלים סבלנות להבשלת תהליכים וגם לא סובלנות זה כלפי זה. למרות זאת לומדים מדברי יעקב מהו המרשם לזירוז הגאולה, מלשון הקריאה לבניו: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, וְשִׁמְעוּ אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. כלומר אחדות. אחדות ביניכם, אומר יעקב לבניו, זה מה שיזרז את הגאולה. אבל לא סתם אחדות, הדגש הוא על אחדות המבוססת על הקשבה אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. כי אחדות הרי כל אחד רוצה. יש מישהו שלא רוצה אחדות? כולם רוצים. הויכוח הוא רק סביב מה מתאחדים.
וכאן אנחנו מגיעים אל התופעות הקיצוניות של אחרית הימים, תופעות הממלאות את עמודי החדשות וממילא משתלטות על השיח הציבורי עד שנדמה כי תופעות משונות אלו הן המציאות האמיתית. והעובדה שתופעות אלו מבוססות על שקרים גלויים או סמויים אינה משנה דבר, כי לאזרח מן השורה אין את הכלים לברור ולנפות את הבר מן התבן. אם בכלל יש בר בערמות האשפה החדשותיות ששופכים עלינו. ממילא נופלים ברשת של השקרנים אנשים רבים, אנשים שכל חטאם הוא בתמימותם, בהנחת היסוד שלהם שלא ייתכן שמישהו ישקר להם בכוונה ובלי שום תועלת. התוצאה העצובה היא שאנשים תמימים מתאחדים תחת דגלם של השקרנים בלי לדעת שבכך הם שותפים לעכוב הגאולה.
התמימות החסרה
בתפיסה של התורה תמימות זו תכונה חיובית ביותר, שעל כן מצווה התורה דברים יח): [יג] תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. זה בדיוק מה שחסר כאן וזה מה שהופך את התמימות של חלק מצרכני החדשות למזיקה להם עצמם ובכלל, חסר עִם ה' אֱלֹקֶיךָ. מה המשמעות של תמימות עם ה'? רש"י אומר: התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות. השאלה היא מה פירוש להתהלך עמו בתמימות? פעמים רבות השכל שלנו לא באמת תופס עניין כזה או אחר בתורה. הנטייה האנושית הטבעית היא להתווכח, לפרשן את הדברים כך שיתאמו להשקפת העולם שלנו. אומרת לנו התורה שבדרך זו אנחנו מתרחקים מהקב"ה ומתורת אמת שנתן לנו, שכן תמימות פירושה שהשכל שלנו צריך להתאים לתורה ולא להפך.
הנה למשל דוגמה מפרשת השבוע: [לג] וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. (רש"י): וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף. ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת. המקור של רש"י הוא במסכת תענית (ה/ב): רב נחמן ביקש מרבי יצחק שיאמר איזו שמועה: אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: "יעקב אבינו לא מת". אמר ליה, וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? הרי התורה מספרת שספדו אותו, חנטו ולבסוף קברו אותו במערת המכפלה, אז איך אמר ר' יוחנן שלא מת? אמר ליה, מקרא אני דורש שנאמר (ירמיה ל, י): וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם. מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.
המשך הפסוק הוא: וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. העובדה היא שהשכל האנושי מתקשה לעכל אמירה כזאת. אפילו רב נחמן, מי שהרמב"ם מונה בין מעבירי המסורה מדור לדור מתקשה לעכל אמירה זו. אבל ברגע שהוא שומע את המקרא ופירושו, נגמר הדיון. זה מה שתורת אמת אומרת אז זו האמת גם אם השכל שלי לא תופס. בפנימיות, ההסבר הוא שהחיים האמיתיים של יהודים בכלל הם חיים רוחניים. לכן גם שמה של פרשת השבוע, שבה קוראים על הסתלקותו של יעקב, הוא "ויחי יעקב", ללמדנו שהחיים שלו נמשכים בנו. אגב, על אברהם ויצחק זה לא נאמר, כי להם היו בנים שאינם ממשיכים את חייהם. רק על יעקב זה נאמר, כי כל בניו ממשכים לחיות את דרכו דרך האמת.
