סרסורי התקשורת

קשה שלא לשמוח לאידם של כל סרסורי-התקשורת שעליהם אמרתי במשך השנים שאין בהם טיפה של הגינות עיתונאית. כיניתי אותם בכל מיני כינויי-גנאי שעליהם אף פעם לא התחרטתי. אבל מה שהציבור אף פעם לא ידע הוא - ואולי עכשיו הוא יבין טוב יותר כיצד פועלות מערכות התעמולה הניאו-שמאלנית - שלמעשה ביסודם של דברים עומדים אינטרסים כלכליים. לא אידיאולוגיה. רק הכסף הגדול הוא שמניע את עיתונאי-החצר של המו"לים. הדחף להגיע לעמדות שלטוניות מונע אך ורק מן הרצון לשלוט בברזי הקופה הציבורית. לא עתידן של ההתנחלויות - ולא עתידה של המדינה היהודית שדוד בן-גוריון הקים כאן לפני קרוב לשבעים שנה. עורך News1, יואב יצחק, חשף את הדברים כבר לפני הרבה מאוד שנים במה שכונה: "פרשת כלל" וחרם המודעות. ניסיונותיו להילחם בטייקונים מושחתים בעת שהוא עבד, בזמנו, ב'מעריב' נתקלו במהלומות-נגד. הטייקונים פתחו במלחמה כלכלית נגד העיתון - ובעליו ועורכיו נאלצו להתקפל. יואב יצחק שילם את המחיר הכלכלי והחברתי. ליוויתי אותו במאבקיו - וראיתי את התוגה בעיניו. פעם אחר פעם היכו בו בבטן הרכה כל אימת שהוא התייצב, יחידי, מול מערכת מושחתת שהייתה כבר אז מורכבת מעיתונאים שהיו, למעשה, שכירי-חרב של בעלי ההון. מושגים כמו הון-שלטון-ועיתון לא היו זרים כבר אז ליואב יצחק. יכולתי לנקוב בשמות - אבל אין לכך כל חשיבות כרגע, למרות שחלק מאותם פרצופים לא נעלמו מן הספקטרום הציבורי עד לעצם הימים האלה. חלקם, אף משתתף כרגע בניסיונות להטות משפט כנגד ראש הממשלה המכהן, תוך שהם זוכים לשיתוף פעולה פסול מתוך צוות החקירה. ההדלפות של אנשיו הן בפירוש מגמתיות - וריח של פוליטיזציה נודף מהן. אגב, מאז שיואב יצחק חווה על בשרו את נחת זרועם של בעלי שררה, תאבי בצע כסף, שילמו לא מעט עיתונאים מחיר דומה. נוני מוזס, לדוגמה, אף פעם לא ריחם על מי שהפר את הוראותיו. וזה קרה גם בעוד מערכות, מה שמעלה את השאלה כלום רשאי הציבור לגילוי נאות? האם מותר לבעלי אינטרסים כלכליים להחזיק באמצעי תקשורת כדי שאלה ישרתו את מטרותיהם על חשבון מידע אמין ומדויק שלו זכאי הציבור? היכן מתחבר העיקרון האוסר על ניגוד עניינים עם העובדה שאלעזר פישמן או נוחי דנקנר, למשל, החזיקו בעיתונים שפינקו אותם והעלימו, למעשה, מידע חשוב מן הציבור? בנימין נתניהו סובל מתקשורת מלוכלכת, לא אמינה, מוטה פוליטית, מאז שהוא נבחר לראשונה לפני כעשרים שנה. שמעתי אותו לא אחת מתלונן באוזני על ההכפשות חסרות השחר שהוא סובל מהן. הייתה לו רק תקופת-עדנה אחת, בעת שהוא שירת בממשלתו של אריאל שרון, כשר החוץ ואחר-כך כשר האוצר. שרון היה אז בבחינת אתרוג שיש להגן עליו מפני כל מכה, כמו ששומרים על אתרוגים לפני חג הסוכות, בגלל שהוא הבטיח למחנה השמאל הדקדנטי נסיגה מגוש-קטיף ומצפון השומרון - וגירוש של אלפי משפחות מבתיהן. מאות אלפי הדולרים שהוא קיבל באמצעות חשבון הבנק של בנו, היו כלא היו. מני מזוז, אז היועץ המשפטי לממשלה, גנז את כתב האישום שהכינה עדנה ארבל, ערב מינויה לבית המשפט העליון. ועוד לא אמרתי כלום על החווה, עתירת השטח, שהוא קיבל מאיש עסקים ידוע. גילוי קלטות השיחה בין נתניהו לבין מוזס אמור היה לזעזע את אמות הסיפים. אבל, לצערי, זה לא יקרה. עקבתי אחר כתב הסנגוריה של נחום ברנע - ואני כבר יודע שהכול יישאר על מכונו. השחיתות העיתונאית איננה עומדת להיעלם ממקומותינו.